בּוֹרסֶק Borsec

מה זה פה?

עיירה הידועה בזכות תעשיית המים המינרלים שלה. ברומניה כשמדובר על מים מינרלים מתכוונים במיוחד לסודה. מים "רגילים" הם רק בעדיפות שנייה כשמדובר בשתיה. בכלל, צריך להדגיש כשמזמינים מים שהכוונה למים ללא גזים.
בבורסק תמצאו כמה מעינות נגישים לביקור. בד"כ למעינות אלה נבנות מעין סככות וברז ליציאת המים. המקומיים מגיעים למעיינות עם תא מטען של הרכב מלא בבקבוקים ומיכלים למילוי מים. דרך אגב, המים בברזים בכל רומניה הכפרית טעימים ומצויינים. אז למה הם באים למלא מים במעיין? פשוט מאד. המעינות בבורסק נובעים בסודה היוצאת ישר ממעבה האדמה. בכל סככה כזאת תמצאו את הפירוט המדוייק של הרכב המים הספציפי במעיין הנתון. אפשר לטעום מגוון אפשרויות ולהחליט במה הכי כדאי למלא.
אנחנו ניתקלנו במקרה ביריד מקומי שגולת הכותרת שלו היתה שרשרת דוכנים עם קדרות ענק בהן מתבשלים מיטב התבשילים המקומיים על בסיס גוּלש (להזכיר, מדובר באזור עם אוריינטציה הונגרית ובו השפה ההונגרית היא העיקרית על פני הרומנית).
יש גם מערת קרח בסביבה. לא היינו.

ממלאים מים ישר מהמעיין. כדי להקל על הציבור בנו כאן סוכה מוצלת ו"ברז" שמוציא את המים הטבעיים

מעיין מס' 5. למתעניינים ולמקפידים יש פירוט הרכב מדוייק של המים. מדובר במינרלים אמיתיים - סודה.

נחתנו ישר ללב היריד בבורסק. שיאו במופע זימרה מעונב בהונגרית. גם פטיש וסדן היו כלי נגינה לגיטימיים

המקהלה, כולה מכובדות, נענית לניהולו הקפדני והאחראי של המנצח. הסולניות מחכות לרגע הנכון

אנחנו נהנים בעיקר מהתירס ומנסים לפענח את ההונגרית שתקפה אותנו פתאום

גילינו את שורת הקדרות המתבשלות באיטיות. גולאש, פפריקאש ומה לא...

המראות והצבעים מטריפים. את הטעם יכולנו רק לדמיין כי הבטיחו שיהיה מוכן...עוד שעה

נאלצנו לזרום לבייסיק. המיץ' האהובים עלו לכבודנו על המנגל

שוב בדרכים ועוד אגם ענק על הדרך בכיוון ביקאז

פסטוראלי לגמרי...

והאגם הענק הזה נוצר כרגיל...מסכר

סובאטה Sovata

הירידה למכרה המלח

עיר המשמשת מוקד תיירותי בזכות מספר אתרים. אנו ביקרנו בשניים. לא אטרקציות היסטריות.
מכרה המלח – מכרות המלח משמשים כאתר מרפא מפורסם ברומניה. יתרונם הגדול באקלים המיוחד והקבוע ששורר בתוכם. טמפרטורה קרירה ואוויר איכותי מביא לשם כל מני חולים בבעיות נשימה למיניהן שיושבים באקלים המכרות ונושמים את האוויר לפי הוראות הרופא.
חוץ מזה פעם כרו שם מלח. הכרייה יצרה אוסף של אולמות ענק, אבל ממש ענק שכל קירותיהם עדין מאד מלוחים (טעמנו, זה בדוק). הביקור מעט מוזר. לא מדובר בסיור קבוע במכרה, במהלכו יראו לכם כל מני דברים, אלא מעין מקום שהאנשים פשוט באים אליו להעביר את הזמן, להעביר ממש כמה שעות. ההגעה היא באוטובוס הנכנס עמוק פנימה לניקבה העליונה. משם גרם מדרגות עצום מוריד אתכם לאולמות, ברגל.

אולמות ענק. הכל מלח. קירות, ריצפה.

באולמות תמצאו שולחנות פיקניק, המון מתקני צעצועים מעץ לילדים (נדנדות למיניהן), מתנפחים (תשלום נוסף). מגיעים עם כל מני שש-בש או בדמינטון (המקביל הישראלי למטקות אבל מאד מאד שקט). אוכלים ארוחה קלה, הילדים משחקים, אפשר לקנות כל מני גבישי מלח יפים, יש קפיטרייה ואפילו כנסיה. במפלס הביניים, בדרך החוצה, תמצאו מסעדה (לא יקרה). האוכל סביר, חווית האכילה בנקבות נחמדה. כדאי להתלבש היטב. הטמפרטורה נמוכה וככל שנשארים יותר מרגישים שנהיה קר יותר.

פשוט מעבירים את הזמן. אם יש לכם בעיות נשימה זה בכלל עוזר. מתנפחים וטרמפולינות לילדים

מתקנים מעץ - מגלשות, סולמות ונדנדות

גם כנסיה יש שם - וחוץ מזה קפיטריה, מסעדה ומכירה של גושי מלח

תחילתה של ידידות מופלאה. כאן ניתקלנו לראשונה בקוזונאק הרומני-הונגרי. הקיורטוש קולאץ' שהפך בן בית אצלנו. טעים להדהים ויש גם בארץ

אגם הדוב – אגם הליו-תרמי לרחצה. אגם שנוצר מפריצת מים מעומק האדמה. המוני מתרחצים המתנחלים על דק עץ צפוף. המים בטמפרטורה קבועה כל השנה, מלוחים למדי (פחות מים המלח). במקום שרותים, מקלחות ותאי הלבשה. הכניסה בתשלום.
אנקדוטה – בין השעות 13-15 אין כניסה למים. המצילים בהפסקת צהריים. למה אי אפשר לארגן את זה במדורג? לרומנים התשובות. בכל מקרה בשעות האלה משטחי הדק עמוסים בצפיפות גבוהה באנשים (כשבזמן הרחצה הם עמוסים בעיקר במגבות שמשמשות לשמירת מקום לאותם אנשים שכרגע במים). לקראת השעה 15 מתחילה תכונה באזור קו המים. אף אחד לא טובל אפילו רגל. כלום. זזים בעצבנות. מתחיל אצלי המתח של "איך מתבצעת החזרה למים? מי קובע מה השעה המדוייקת?". ברגע האמת מסתבר שאין מקום להגדלת ראש אישית. בשעה 15 בדיוק, זמן הנהלה, קורעת צפירה עזה את האוויר וכמו במטה קסם הלחץ מתפוגג והמים מתמלאים באנשים באחת. מדהים.

אגם הדוב בין 1 ל-3 בצהריים. שקט ושלו במים.

עם הצפירה המוני המתרחצים מסתערים

תעשה לי אחד דוֹבּוֹש ופעמיים קרמשניט

מילה על הכינויים במשפחה. איכשהו נראה שלכל אחד ברומניה יש איזה כינוי המשמש הרבה יותר מהשם המקורי. הרבה פעמים מדובר באיזו פרפרזה על השם המקורי. כמו למשל אבא תיאודור או תיאודוֹרוּ שהפך פשוט לדורו. בסיטואציות אחרות החיבור של הכינוי לאדם קורה בכל מני נסיבות מוזרות לפעמים לא ידועות. למשל זיזי, שכבר הוזכרה, ששמה האמיתי הוא בכלל אורטנסה (Ortansa). אמא קיבלה את צוּקוּ. מסתבר שאביה, ש"היה מת עליה" (כך על פי אמא....) היה מרבה להקפיץ אותה באוויר תוך ליווי השעשוע בקולות "צוּק צוּק צוּק"...ומכאן ההקשר ברור. קרין, כתינוקת-ילדונת הצמידה לסבים והסבתות את הכינויים שליוו אותם לאורך כל הדרך. לעצמה היא קרה "טאטיקה". מצד אמא סבא "טוֹטי" וסבתא "בא" ומצד אבא סבא "בּוּבּוּ" וסבתא "מִיָה". והיה גם דוד "בּוּמי", או בכינוי השלם "נֶהנֶה בּוּמי" (נהנה = דוד). נהנה בומי היה דודה של אמא, אח של סבא טוטי. האח האמצעי, הרופא. כזכור היו שלושה אחים. הבכור מנהל בנק ובעל מפעל אבן ארגוניט, ננה בומי הרופא ואח נוסף חקלאי. כל משפחותיהם נפלו למלתעות הנאצים, 33 במספר. רק 3 שרדו את השואה. נהנה בומי, בנו הבכור אנדריי המכונה באנדי. אביו מצא אותו במחנה, חולה טיפוס ועל סף המוות. כרופא, חיבר את כל יכולותיו והצליח להציל אותו. השיג קצת מזון מפה, קצת תרופות משם. השלישית ששרדה היתה אישתו של האח הגדול לבית לדרר (בעל מפעל האבן), מרתה.

מעבירים את הזמן הארוך בדרכים בצפיה היומית ב...בוב ספוג. תום בשעת ריכוז

למרתה היתה אחות חורגת בשם אנג'לה. לאחר המלחמה התחתן איתה ננה בומי מחדש. הוא גם הצליח לקבל חזרה את רכוש המשפחה. חלק ממנו היה בית גדול ויפה בכפר טוֹפליצַה (Toplita). החל מגיל 12 התארחה אמא בכפר במשך שלושת חודשי הקיץ. היא זוכרת חצר ענקית, דשא גדול ועצי פרי בקצהו. במשך 4-5 שנים, עד סיום לימודיה התיכוניים, היתה עושה מדי שנה את הדרך הארוכה לבד (לא יאומן!!), ברכבת, מבוקרשט לטופליצה. בטופליצה היו ה"קרמשניט והדוֹבּוֹש הטובים בעולם". מדובר כזכור באזור טרנסילבניה עם ההשפעה ההונגרית החזקה. שתי בריכות היו בכפר. "שטרַנד" הוא המונח המקומי לבריכה. אחת קטנה, בה למדה אמא לשחות ושנייה, גדולה יותר אליה היו מטפסים דרך ארוכה יותר ברגל.

נוף הנהר היפה נראה היטב בדרך למעלה

מסתבר שהנהר לא רק לנוף. החום הכבד מבריח אליו להתרעננות

השטרנד - סתם בריכת שחיה אבל במקרה הזה עם היסטוריה

אין ספק שהשואה הותירה צלקות עמוקות במשפחת אמי. קשה לדעת מה בדיוק עבר על נהנה בומי ובנו באנדי. הם לא הרבו לדבר על כך אבל השריטות ניכרו בהם תמיד כנראה. כשכבר נישאלו הם ליוו את הסיפורים בצחוק בשעה שאחרים הזילו יותר מדימעה אחת. אולי מעין תגובה טראומטית. היתה גם סוג של התקרבות קלה אל האמונה בעקבות הטרגדיה הקשה של איבוד המשפחה. אמא זוכרת ארוחות שלא התחילו בלי תפילה של נהנה בומי. גם סבא טוטי היה מקפיד ביום כיפור לשמור לעצמו יום חופש וללכת לבית הכנסת להתפלל על משפחתו שנירצחה. אמא גם מספרת של ימים שישנה עם ספר תהילים מתחת לכר.

מרימים כוסית או יותר נכון בקבוק לרגל שחזור חגיגת העוגות בטופליצה

ואיזה חגיגה זו היתה. בקפיטריה של טופליצה. התחשק לנו קפה וקיבלנו ערימת עוגות. גם הדובוש מככבת

הפער בין אמא לבאנדי, בן דודה הוא שמונה שנים. כשהחל ללמוד הנדסה הגיע לבוקרשט. אמי פינתה לו את חדרה ולמעשה גרה תקופה יחד עם הוריה, בחדרם. הוא אפילו נישאר שם תקופה לאחר לימודיו. במהלך תקופה זו הכיר חברה של אמא ללימודים, גראציילה, שלימים הפכה להיות אישתו הראשונה. הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו. באנדי עזב את רומניה לגרמניה יחד עם אישתו השנייה ממנה התגרש מיד לאחר העזיבה. יש לציין כי ניסה לחיות בארץ לתקופה קצרה אבל מבחינה מקצועית לא מצא את מקומו (בצדק - שכן עסק בתחום לא מפותח לישראל). לא ברור, גם למרות העניין המקצועי, איך יכול היה אחרי השואה לחיות בגרמניה אבל כך היו הנסיבות ועד היום הוא חי בפרנקפורט. מה שבטוח, לדעתי, אנחנו לא רשאים לשפוט אותו.
גראציילה, אישתו הראשונה נישארה עמוק בליבו כנראה ואמא מספרת כי אמר כי היא כנראה האישה של חייו. מסוג המשפטים הגדולים שנראה שהיו נאמרים בתקופות האלה ופחות בימינו. כך או כך, לאחר יציאתו לגרמנייה דאג להוציא את גראציילה באמצעות תשלום כספים במקומות הנכונים ברומניה. היא באה אליו והם התחתנו שוב וחיים יחד עד היום. בשנים האחרונות הפך באנדי את השואה לסוג של "תחביב". מתעניין, קורא, חופר. ביד ושם בילה שבוע וחקר את קורות משפחתו.

והנה גם אנו מגיעים לטופליצה. לא תמצאו בה שום דבר מיוחד ששווה לראות אותו. עוד אחד מהמוני כפרים רומניים טיפוסיים ואולי גם חד-גוניים. את הבית היפה של ננה בומי כבר מזמן אי אפשר לראות. הכפר שינה פניו לחלוטין והבית נהרס. גם הרחוב הראשי, אשר קרוב אליו היה הבית, נראה אחרת. עצרנו בו וניכנסנו לבית הקפה המקומי בדיוק בזמן סיום התפילה של יום ראשון בכנסייה המקומית. אחרינו באו התושבים המקומיים לבושים בבגדי יום א' החגיגיים שלהם. העמסנו מבחר עוגות ממיטב תוצרת הקפיטריה. הדוֹבּוֹש אמנם כבר בנוי אחרת היום, לפי אמא, אבל אנחנו לפחות סגרנו מעגל. עלינו גם לשטרנד, לבריכה הגדולה. הנוף מלמעלה מקסים וצופה אל נהר המוּרֶש המלווה אותנו גם ככה לאורך הדרך. ערימות החציר הטיפוסיות מפוזרות בשדות מתחתינו. הבריכה התכולה, מוקפת יער, דשא וצימחייה. נראית נחמד, אבל גם היא בעצם רק בריכת שחייה טיפוסית. בזמן שהאוטו התגלגל חזרה בירידה שזה עתה עלינו ניסינו לדמיין את אמא הילדה מטפסת לה ברגל בחום הקיץ מצפה כבר לטבילה צוננת. לא יודע אם אנחנו הצלחנו אבל נראה לי שהיא בטוח ניזכרה.

מקושט. תענוג להתבונן

ולא רק להתבונן. טעימות מקיר לקיר

ערים (קטנות)

פוסט שעיקרו תמונות מהדרך.

הכניסה לעיר העתיקה של סיביו

סיביו היא עיר בעלת מרכז עתיק ומקסים. ללא ספק נאמבר וואן ברומניה ממה שראינו בתחום העירוני. בשנת 2007 היא ניבחרה לעיר התרבות האירופית מה שהזרים לשם כסף לשיפוץ המבנים שנראים במצב מעולה, צבועים צבעים חיים והופכים את הביקור לחגיגה אמיתית. מומלץ לעלות למגדל הכנסייה (בתשלום) לתצפית על העיר מ-360 מעלות.

סדנאת אומנים הבאים לעיר לפרוייקטים התנדבותיים

הכיכר המרכזית. מרווחת, צבעונית, נעימה. כיף להיות שם.

מרפסות מקושטות

דוכנים חמודים - רכשנו לרוני קופסה עם פתיחה סודית ומתוחכמת

הנוף ממגדל הפעמונים של הכנסייה. הגבוה בטרנסילבניה.

עוד נוף מהמגדל. כדי להגיע למעלה תצטרכו לטפס ערימה נכבדת של מדרגות.

גשר השקרנים. אם עניתם על שאלה בשקר הגשר אמור לקרוס. בסיביו כולם אומרים את האמת

עוד מהכיכר המרכזית

בניגוד לסיביו, סיגישוארה גם היא עיר עתיקה אולם לפחות בשעה שביקרנו בה, אתרי העיר אינם כה מטופחים ונראה שכל הדרכים היו בשיפוץ, הפוכות, מלאות אבנים ואבק ומני טרקטורים בפעולה. למעשה לא היה שם שום דבר שממש שווה ביקור, חוץ אולי מהנוף שנשקף מחצר מגדל השעון.

סיגישוארה- הדרכים בשיפוצים, האתרים קצת מאכזבים. לא משהו.

משתעשעים בסיגישוארה

בלדה לזקוּסקַה או "רק אני והבצל שלי"*

ברוכים הבאים לגן העדן שטוף המים. הזרם שוטף כאילו הטחנה עוד פעילה

בערב היום הרביעי, לאחר מסע ארוך וממונע של כ-300 ק"מ שכללו מעט הליכה והרבה נופי הרים מרשימים נחתנו בטרנסילבניה בלב אזור כפרי. אבא הזמין מהארץ את כל מקומות הלינה וחיפשנו בכפר קרצָה (cirta באיות רומני – 300 משפחות או כ-950 תושבים) את הפנסיון. מדובר בטחנת קמח ישנה משהו שממרחק מאות ק"מ ואינטרנט נראה על פניו פוטנציאל למקום לינה מעניין. המציאות עלתה על כל דמיון. מדובר בפינת חמד מטופחת ונעימה. בית אירוח גדול בעל חדרים ענקיים ונעימים וגם חדר משחקים כיפי במיוחד והמצד השני של החצר, טחנת הקמח שמשמשת כעת כמיצג תיירותי יפה להפליא. בתוך בית הטחנה מוגשות ארוחות בוקר ומבחוץ פלא פלאים. בצמוד אליו עובד נחל קטן ששימש להנעת הגלגל הטוחן. ממש מעל מימי הפלג הוצבו שולחנות וכסאות עץ ואנו חגגנו ארוחת ערב לעת שקיעה עם יין מצויין שהבאנו, קצת בירה שנשארה ומעדני הכפר הרומני שכוללים גבינה מלוחה בעלת טעם משובח, עגבניות אדומות אדומות וטעימות, רצועות שומן חזרזירים שמככבים כאן בכל מני פורמטים והרבה, אבל הרבה בצל, שהולך עם הכל. לקינוח עוגיות תוצרת בית. לא צריך יותר.

ארוחת ערב לקראת שקיעה על המים. גן עדן כבר אמרנו?

בסיסי, פשוט...טעים!!!!!!!!!

והנה גלגל הטחנה. לא מסתובב אמנם אבל מספק אווירה ושטוף מים טריים

לאחר ארוחת הערב ביקור פרטי במנזר המקומי הציסטרציאני (זרם בכנסייה הקתולית): Igris. מדובר במונומנט היסטורי שמקורותיו הולכים 800 שנה אחורה. מתקופה זו נשאר אולי קיר וקצת. בכנסייה הקטנה מודלק האור ואנו משוטטים ומתפעלים מהשלווה ויופי המקום. שני עוגבים (קטן וגדול) שלא הצלחנו להפעיל מנעימים כנראה למתפללים את האווירה. במקום גם מנהרה סודית הלוקחת כנראה לאי שם מתחת לנהר, לגדתו השנייה. משהו שעומד כנראה בסטנדרטים של מנהרות הברחת הנשק של "ידידנו" מהחמאס.

ביקור פרטי בכנסייה העתיקה

כל הכפר הוא הקדמה למראות שילוו אותנו בהמשך. המסכנות שחשבתי שאולי תבוא לידי ביטוי באזורים האלה הסתברה כשגוייה. בכפרים כמו בכפרים (של אירופה). בתים קטנים, צבעוניים לפעמים ולפעמים מאד, גגות אדומים של רעפים. המון פינות מקסימות, ציוריות (שיט, ממש קיוויתי להימנע מהביטוי המעצבן הזה), יש ניחוח ישן ועתיק שמתבטא בתחזוקה ירודה לפעמים אבל יש גם בתים מושקעים. לא מבחינת הפאר כמובן אבל מבחינת הצבעוניות, הפרחים והאווירה הכללית. טרנסילבניה היא אזור של תושבים עם השפעה הונגרית חזקה (זוכרים את סבא סולומון-טוטי? נולד לא רחוק מכאן, טרגו-מורש בטרנסילבניה) וגם קצת גרמניים. הייקיות דורשת הקפדה על סביבת המחייה וטיפוח הבית.

ממש מאחורי הבית נמצא השביל הקסום והקטן הזה

חזרה לטחנת הקמח הנהדרת. ממש מאחורי הטחנה שדות ירק ותירס ובתוכם שביל קטן המוליך למה שנראה כמו גשר מט לנפול ורעוע. במבט מקרוב רואים שמדובר בגשר תלוי ממש בקנה מידה "ביתי". כשמתקדמים לאורכו מוצאים את עצמינו פתאום מעל אחד הנהרות הגדולים ברומניה, הזורם בשקט ובעוצמה מדהימה מתחתינו. הנוף כאן מדבר בפני עצמו.

כשמתקדמים על השביל מתגלה הגשר הרעוע והמקסים הזה. יש בו המון אותנטיות ונשמה. בעלת המקום חששה לעלות עליו עם כולנו יחד. הבטיחה שהוא יציב אבל היא מעדיפה לעלות עליו לבד. אנחנו לא יכולנו לרדת

והנה הגשר בכל הדרו, נמתח מעל הנהר כולו. והנהר, עצום, עוצמתי, זורם מתחת כאילו בשקט אבל הזרם חזק ולא מפסיק לחתור

ולא סתם נהר...אחד הגדולים ברומניה - האולט (olt)

והנה אריאל לוקח את המושכות לידיים ולוקח סיבוב מודרך בכפר

הויסהההההההה...נראה לי שאנחנו מתחילים להשתלט פה על העניינים

לא קשה לתאר שהשינה במיטות הגדולות והנוחות היתה מתוקה במיוחד והראייה לכך היא אולי תום שהתעורר אחרון. ארוחת הבוקר הפשוטה היתה לא פחות מהסטנדרטים שמיהרנו להתרגל אליהם כאן. ממיטב תוצרת הכפר הכי ביתית שיש. סלט חצילים אמיתי עם פלפלים, מה שבארץ מכנים "סלט חצילים רומני". כאן מדובר בזקוסקה המקורית, עם הטעם הכי אותנטי שתמצאו. אי אפשר בלי צלחת הבשרים שכללה הפעם קציצות קטנטנות ועוד כל מני, ירקות, בצל כמובן למכביר ולקינוח ריבות אלוהיות, לא פחות, אחוז הפרי בהן עצום ומורגש והסוכר אינו שולט. ריבת פטל ושזיפים סגולים וגם שזיפים צהובים. הכל מהעץ, מהשיח או ממה שמסתובב כאן בחצרות.

עוד פעם בסיסי, עוד פעם טעים. ארוחת בקר - עבודה קשה. בשרים, זקוסקה, בצל - השילוש הקדוש

על כל האירוח המקסים הזה שולטת ביד רמה בעלת הבית החייכנית והקורנת שעשתה הכל כדי להנעים לנו את השהות. היא רצה לארגן לנו את הביקור במנזר, עשתה לנו סיור על הגשר, התרוצצה למלא את הקערות והיתה קשובה לכל בקשה כולל סיבוב בכרכרה שאירגנה לאריאל. פשוט מקום נהדר שהיינו מתים להישאר בו עוד כמה לילות או אפילו לחזור בעתיד. אבל, "הרכבת" ממשיכה קדימה לפי התוכנית.

חדר משחקים - יש בו כל מה שצריך וגם מה שאין בשבילו מספיק זמן

(*) קופירייטינג – נחמן (בצל) וחדוה (זקוסקה)