יום אחרי שנחתנו אבא שולח אלי מייל עם תמונה מצורפת. מדובר בדף מספר 246 מתוך מדריך הטלפון של בוקרשט של שנת 1937, שנה לאחר שהוא נולד. בדף אפשר לראות את מספר הטלפון של סבא "בּוּבּוּ", פריץ הוא פרידהרד, רופא ברחוב וקרסקו 6. זה הבית שאבי נולד. היינו שם, מן סמטה שכזאת, אך אין מה לצלם כי הבית כבר אינו קיים. זה הבית שלפני שרבן וודה.
מה שמעניין כאן, מעבר למוצג ההסטורי המדהים לכשעצמו, זה שם המשפחה המופיע כ-Fischler. בתעודת הלידה של אבא שם המשפחה מופיע בכתיב רומני, כלומר Fisler, כאשר מתחת לאות s מופיע הפסיק (Ş) ההופך אותה לשין, כלומר היא נהגת sh. בארץ כבר שונה השם ל-Fishler, לפי ההגייה האנגלית. לא ברור מאיפה הגיע למדריך השיבוש הזה. כאמור בתעודת הלידה של אבא שנכתבה שנה לפני שנת המדריך השם מופיע אחרת בוודאות.
אבא טוען שבטכנולוגיה שהיתה אז לא סביר שספר הטלפונים עודכן מדי שנה ולכן יתכן שהרישום הוא מ-1936 ואפילו לפני כן. יכול להיות שכך נכתב שם המשפחה באותו זמן וסבא וסבתא שינו אותו משום מה. אבא גם מציין, כי יכול להיות, ואני מצטט, "שהפקיד במשרד האוכלוסין היה טמבל וכתב מה שהוא רצה".
יום למחרת אני מקבל דף נוסף. הפעם מספר הטלפונים של 1938. אם היינו צריכים הוכחה אז אפשר לראות שבהיותו פחות משנתיים עבר אבא עם הוריו לרח' שרבן וודה 66 – כמו שראינו וצילמנו, שם התגורר עד לנישואיו בגיל 24. אחר כך, מהפח אל הפחת כמו שהיה נהוג אז. מלגור עם הוריו שלו עבר עם אמא לגור עם הוריה שלה. איך הצליחו לעשות ילדים אז? תעלומה...
משהו שבכל זאת נשמט משם והגיע אלי גם במייל מאבא, זו תמונה של סבא "בובו" (מימין) עם הוריו בפוזה מכובדת וייצוגית. התסרוקת, איך נאמר, יצירתית משהו. תודו. בכל מקרה, לפי עדותו של אבא, סבא היה מדור נפילים שמשום מה נבלם אצלנו במשפחה - הוא היה בגובה 1.88. ככה התרסקה קריירת הכדורסל שלי...20 סמ' למטה מזה.
תמיד הרי חייבים לסכם. הקפדתי כאן גם לתעד ציפיות כך שאפשר לבדוק אחד לאחד. תוכלו לעשות זאת בעצמכם כי בזמן הכתיבה אין לי את הציפיות מולי רק את הזכרונות של מה שנכתב. לכן אשתמש רק בהם. בתכנון מול ביצוע אפשר לומר שתוכנית הטיול, התכנים והמסלול היו מצויינים. הכל תקתק היטב ובהתחשב בנסיבות ומזג האוויר הצלחנו לעשות לא מעט. מדובר בשבועיים מעייפים, דחוסים וצפופים, אולם דווקא הסכנה הגדולה של חבית חומר הנפץ המשפחתית המשותפת היתה מבחינתי מוצלחת וגם הויכוחים המעטים והקונפליקטים היו בטלים בשישים. מצידי לפחות.
הצלחנו להכניס את התכנים החשובים וממש כפי שרציתי וקיויתי, נקודות הציון המשפחתיות שימשו טריגר להעלאת השאלות. כך, שלב אחרי שלב, נחשף בפני, בעצם בפעם הראשונה בחיי, הפסיפס השלם של ההיסטוריה המשפחתית או לפחות חלק ניכר ממנה. היה מדהים לראות איך סיפורים שאת חלקם שמעתי בעבר יותר מפעם אחת אבל צללו למגירות נישכחות, הפכו אצלי לתמונה מלאה, רחבה וסדורה, יריעה שלמה שהפעם גם תועדה בכתב. הדוגמא הטובה ביותר לדינמיקה של הדברים היתה למשל ביום האחרון בבוקרשט, כשישבנו בפארק הרסטראו, באי הילדים המצ'וקמק. הילדים קפצו על המתנפחים ובעצם בלי להיות בשום אתר היסטורי של חיי המשפחה, עלו כמה שאלות שגילגלו להן את סיפור משפחת לדרר, משפחתה של אמא, בשואה ואת ההיסטוריה הרומנית שהובילה לאירועים שונים. מצד אחד אמא מספרת בזיכרון די מדהים על אירועים מחיי משפחתה ומצד שני אבא תורם בידענות את הרקע ההסטורי כאילו היה מדובר כאן בפרופסור להיסטוריה. מרגש ומקסים. אני, כמו סטונדט ממושמע, כתבתי הכל...
אושר גדול גם היה לי משבועיים שלמים של בילוי עם משפחתי המצומצמת. משפחה שקצת נזנחה בשנה האחרונה בגלל עבודה תובענית. הזמן היקר שנוצל עם הילדים ועם ההנאות וההתרגשויות שלהם יהיה משהו שילווה אותי עוד הרבה זמן וגם עובדה שיהיה לי קשה להיפרד ממנה. דווקא "הביחד הזוגי" מאבד עצמו לחלוטין בסיטואציה ולזה נקווה שעוד נגיע כמה שיותר מהר. גם המעגל המורחב המשפחתי תרם המון לחוויה. יש לי אחות אחת ומשפחה קומפקטית עם אחיינים שנראה שכיף להם סך הכל מאד ביחד. הפרסומת לסודה אומרת less is more ובלי קשר למשפחות אחרות, ה-less שלנו הוא בהחלט הרבה more והביחד הזה היה ממש נהדר.
על כך אני אומר תודה לכולם, כיף גדול להיות עם כולכם. לאמא ולאבא שנתנו את הלב על תכנון הטיול והובילו אותנו צעד אחר צעד מהיציאה ועד החזרה, שימשו את עיקר "הפה הדובר" והיו להוטים שנמצה את החוויה כולה. בלעדיהם זה לא היה קורה - מהרבה סיבות.
לקרין אחותי בעלת הלב הענק והמרץ העוד יותר גדול. תמיד עוזרת, תמיד מחייכת (נו בסדר, כמעט תמיד). מלאה בהתלהבות שממלאת את כל הסביבה. פשוט כיף.
לנחמן האיש בעל החיוך האינסופי והרוגע הקוסמי. מכבה השריפות, מישר ההדורים, מי שתמיד יודע לשים דברים בפרופורצייה הנכונה. מלך הפנקייקים והחביתות שברגע תופר ארוחות. מיצמצת לרגע והופ האוכל כבר על השולחן. עוד כיף.
לנעם, אריאל ואופיר שמביא כל אחד אישיות משלו וצבע משלו ומהווים חלק בלתי נפרד מהפסיפס המשפחתי.
לחדוה, זוגתי הנפלאה שלצידי תמיד בעת צרה, שיודעת להרגיע ולמצוא לי את כל הדברים. מזלי שמצאתי אותה. לילדים החמודים שלנו רוני ותום שהם פלא פלאים ואהובים עד מאד.
לאחר מחשבה נוספת הוחלט (ביני לבין עצמי) שאי אפשר לסגור כאן את הבאסטה בלי פרק מיוחד שיסכם את נושא האוכל ברומניה. סך הכל האוכל תופש נתח נכבד מהטיול ולפעמים נראה היה שאף יותר זה. חוצמיזה שתמונות של אוכל נראה פיגוז וצבעוני. בכיף. בכל מקום בעולם כיף לצלול לתוך האוכל המקומי, לנסות ולטעום. כאן הגענו עם ידע מוקדם ומקורות פנימיים אז ההחלקה לחומר הלימוד היתה קלה במיוחד.
תנובה - חזקים בחלב. בעיקר בעיר
ראשית אפשר לומר שהצימחוניות שרדו. לא קל להיות צמחוני במסעדות רומניה. עם השלמות סופר ומכולת אפשר לשדרג למרות שגבינות רזות אין בנמצא. בעצם יש אבל הן של 16% בלבד...ירקות, פירות טריים בהחלט נמצאים בשפע, לא זול אבל עדין בגבולות הנורמה.
אחרי שכיסינו את החובה ההכרחית הזאת נמשיך בסקירה המעניינת יותר. כבר הוזכר שהגריל הוא בעצם עוד ילד בחצרו של הרומני ומטפחים אותו ומשקיעים בו זמן נכבד. לצד הגריל הבנוי לבנים תמצאו גם את ערימות העצים שמשמשות בעיר להסקה וחימום מים, אבל גם לתדלוק הגריל ולבניית האש לפני הנחת הגחלים, "הקְרְבּוּן".
קדרות גולש מסוגים וצבעים שונים ביריד כפרי
הבשר הוא לא מאד איכותי אבל הוא טעים. נתחי הבקר לא הלהיבו אבל החזיר הולך כאן מאד חזק. בכל צורה אפשרית. מלח, פלפל ולעבודה. בכפרים, הרומנים כנראה מעדיפים לגדל את החזיר בעצמם, מאשר לרכוש בסופר. גם כאוכל בשר אני מודה שזה קצת מצמרר.
החטיפים על הגריל הם ה"מיץ'" שתרגומם לעברית הוא "קטנים". הקבבים שהולכים חזק בירידים ודוכנים ובמקומות המועדים. תגידו מספר והופ עולה על הגריל. מצויין עם חרדל, בירה וחמוצים. הקבב הרומני לא מתובל אבל טעים. לא נשכח את הנקניקיות המפארות כל מטבח מזרח אירופי – עבות או דקות חריפות או שמנות. לפנים!
בקיצור, כמו שהבנתם, פרק הבשר על הגריל במסעדות רומניה הוא בהחלט הגדול בתפריט.
מיץ' - נסיכי האוכל הרומני
כל דבר ברומניה שנכנס לקיבה נשטף בדרך כלל ע"י בירה. נראה שכמו שהגריל הוא אחד מאבות המזון הבירה היא המשקה הלאומי. זה מתבטא במחיר שבדרך כלל זול יותר משתיה רגילה, כולל מים, גם כשמדובר בקיוסקים ולא רק בסופר. בנוסף זה מתבטא בגודל האריזות. פחיות של שליש ליטר לא תמצאו, רק חצי. בקבוקים, לפעמים, אבל גם הם מתחבאים בביישנות בפינה נידחת לנוכח בקבוקי החצי ליטר ואחיהם הגדולים בנפח 1.5 ליטר (!!). פחית בירה מקומית בנפח חצי ליטר תעלה לכם מקוררת בקיוסק השכונתי כ-3 ש"ח או קצת יותר. סְנְטָטֶה, לבריאות.
נשטף טוב עם בירה
דרך אגב, באנקדוטה מעניינת ניתקלנו במכולת בה רצינו לרכוש כמה בקבוקי בירה. המוכרת סרבה למכור לנו בקבוקים בלי שנביא בקבוקים ריקים תמורת המלאים שאנו רוכשים. לדבריה הספק לא מוכן לתת לה חדשים אם היא לא מחזירה בקבוקים ריקים. לשאלתי מה עושה אזרח נאמן שרוצה לרכוש בקבוק בפעם הראשונה (כן, את כל זה שאלתי ברומנית), היא לא ידעה להשיב. כנראה שמדובר כאן במקביל לתופעה הצהלית הידועה של "השלמת ציודים" (מהשכן).
חמוצים רומנים ביתיים הם ליווי הכרחי לארוחה בשרית. להפתעתי אלה מבית אבא יזכרו תמיד כיותר טעימים אבל בכל מקרה חובה לנסות. הרומנים כובשים כל דבר כמעט; כרוב, עגבניות, כרובית, מלפפון, פלפל...
תעודת כשרות לא תמצאו כאן - בשר ציד בפורמט קבנוס
תוספות למנה עיקרית נוטות לחוסר יצירתיות קיצוני. כל עוד מדובר בתפוחי אדמה אפשר למצוא גרסאות טעימות למדי של אפייה וטיגון. באורז מתחילה הנפילה וירקות מבושלים/מאודים לא מתרוממים. אם כבר מבושלים לכו על סַרמַאלֶה. כאמור עלי כרוב כבוש עם מילוי בשר טחון, מלווה בממליגה הקלאסית ולחובבים גם שמנת (חמוצה). מנה מנצחת.
המרקים ממוקדים חזק בגרסאות צ'ורבה – בדרך כלל עם בשר לפעמים ירקות נטו. מרק לא סמיך אבל עשיר על בסיס חמצמץ שהוא בד"כ הנוזל בו שוהה הכרוב הכבוש. להיט מטורף אם זה בגרסאות השעועית הלבנה ו/או חתיכות בשר מעושנות.
מרק סירפדים עם ממליגה בצד - מי שאכל התלהב. צמחוני לשם שינוי
על הפאפאנש כבר שרנו הלל ואם לא זה שימו עין על הבלינצ'ס הממולאים ריבה או גבינה מתוקה.
מחוץ למסעדה תמצאו את הדוכנים – החל מביגלה רומני שהוא האוריגינל העגול הקשה אבל מאד רך כשהוא טרי. מ-ה-מ-ם. יש גם ביגלה עגולים קטנים שנמכרים בחבילונת קשורה בחוט. קשים ופריכים ולא מאכזבים.
בצידי הדרך דוכנים שבראשם גבינות הקשקבל המעושנות, אבל גם ורסיות נוספות של גבינות, כמו למשל גבינות עזים עטופות במארז מקליפת עץ אלון. הריח חזק ומשאיר חללים. מטעמי בשר מסתובבים גם כן בדוכנים – אם בצורת קבנוסים מכל מה שזז או סתם נתחי חזיר בעלי שמות שונים ומשונים.
גבינות מעושנות, חלקן במעטפת קליפת עץ, תרכיזי מיץ על בסיס פירות יער
פירות יער מלוא הטנא הצוענים קוטפים ביערות העצומים. תוכלו לקנות כוסות מלאות כל טוב מהמתוק והצבעוני הזה. כדאי להיזהר מתולעים. במיוחד מחצי תולעים. שימו לב לפני הביס. פירות היער משמשים גם לרקיחת מני תרכיזים, ריבות, ליקרים (לא מאד שכיח – כנראה אסור עפ"י החוק) וכמובן גם דבש.
פטל בצידי הדרך
אי אפשר לשבוע - רק זהירות מהתולעים
לסיכום סיכום לא נשכח את קינוח הדגל שרץ לאורך כל דוכני רומניה. הקיורטוש-קולאץ' (שם הונגרי) או הקוזונאק. עוגת השמרים המלופפת סביב "דמוי מערוך" ונאפת מעל לגחלים עם ציפוי לבחירתכם: שוקולד, אגוזים, טבעי. כמה גדול ככה מתאדה במהירות עמוק לתוך הבטן. הקטע, שמסתבר שזה כבר ממש כאן כבר שלוש וחצי שנים
בסופרים העירוניים יש הכל. בכפרים, במכולות מבחר מצומצם ומחירים לא זולים
האם כדאי לטייל ברומניה? זו כנראה שאלה מאד אינדיבידואלית, אבל ננסה לספק תשובה אובייקטיבית עד כמה שאפשר. בהיצע היעדים העומד בדרך כלל לרשות התייר הישראלי זו אינה בהכרח בחירה טבעית. בניגוד ליעדים פופולריים הנדחפים חזק באמצעות טיסות צ'ארטר או קמפיינים טלביזיוניים (קפריסין, תורכיה) רומניה יושבת ממש בשקט. נראה כאילו הדממה התיירותית הזאת אינה רק ישראלית. בסך הכל רואים די מעט תיירים זרים ברומניה ורק באתרים כמו ארמון פלש ההומה ראינו מגוון לאומים.
מקסימה, שמורה וצבעונית - סיביו
אם נתעלם מעובדת השקט, רומניה היא יעד לא רע בכלל. התשתית התיירותית התפתחה מאד בשנים האחרונות ודי נוח לטייל ואפשר גם למצוא הכל. ההתחלה היא בטיסה, היחסית זולה ומאד קצרה. בנוסף מדובר על מחירי תיור נוחים מאד. אין ספק שהפורמט שאנחנו בחרנו, כלומר נהג צמוד עם רכב גדול (כזכור 11 איש ועוד מקום למזוודות – נסענו ברכבים של 14 ו-16 מקומות), הוא הטוב מכולם (לא זול, 105 יורו ליום, אבל כנראה דומה לשכירת רכב). הנהג רגיל לכבישים ולנהגים המקומיים, במקרה שלנו הוא גם היה דובר עברית. אין ברבורים ולא צריך מפות. אנחנו גם היינו מצויידים בשני דוברי רומנית כשפת אם ואני וקרין גילינו שאנחנו מבינים היטב ואפילו יכולים לדבר. הרגשה מאד נעימה להיות בחו"ל, בארץ שאינה דוברת אנגלית ולהבין יופי כל מה שמדברים מסביב.
רכב גדול עם נהג צמוד
לדעתי, אפשר גם להסתדר עם אנגלית ו"שפת סימנים", למרות שהמציאות היא שכנראה הדור הצעיר יותר דובר את השפה ותיתקלו לא מעט בקיר אטום כשמדובר בשפה שאינה רומנית וצריך להתמודד עם זה. המחירים הזולים הם במיוחד בלינה ויחד עם זה המגורים נעימים ונקיים בדרך כלל. חדר עולה כ-100 ליי ללילה (150 ש"ח). היינו בפנסיונים מדליקים בסך הכל. לא הכל מושלם והיו כל מני פאקים אבל התמונה הכוללת טובה. מתקן גריל גדול בחצר זמין תמיד ומטבח משותף ומצוייד בדרך כלל. על הפנסיון בקרצה כבר סיפרנו. מקום מדהים. באזור האגם האדום ישנו בבית עץ שהיה כולו שלנו, שלוש קומות. מטבח מצוייד בכלי בישול וכלי אוכל. הדוד היה קצת קטן ל-11 איש אבל בעל הבית, החי בכלל בקנדה חצי מהשנה הבטיח שמטפל בזה. הנוף מהמרפסת שם שווה הכל. במוצ'או ישנו בבית נוח. אמא ואבא קיבלו חדר מרווח למטה והשאר בקומה מרווחת בעלת ארבעה חדרים ושטח משותף. המטבח מצוייד. הפאק היחיד היה שבעלי הבית המבוגרים בעצם חיים בבית בשני חדרים משלהם. המטבח הוא בעצם המטבח שהם ממש משתמשים בו, הטלביזיה במטבח היא הטלביזיה היחידה שלהם ועוד כמה מוזרויות של חלוקת המקרר הפרטי שלהם וכד'. הם גם מסתובבים שם כל הזמן, מתעסקים נון סטופ בתחזוקה והבדלי התרבויות ניכרים.
פנסיונים מקסימים - כאן בקרצה. סביר להניח שלא תגיעו לזה כי בגדול סתם חור ושימש לנו רק תחנה מדהימה בדרך. אבל אולי המקום הכי שווה שישנו בו
כבישים – סך הכל הכבישים ברומניה באיכות סבירה. הם לרוב אינם מהירים ורוב התנועה היא בכבישים חד נתיביים. זה בדרך כלל הגורם המאיט העיקרי וכדאי לקחת בחשבון תכנון לפי מהירות ממוצעת של 50-60 קמ"ש. יש גם קטעים גרועים כנראה. כל מני כבישים נידחים לאתרי טבע מבודדים (למשל הכביש העובר בקניון של דמבוביצ'וארה) או סתם קטעי כביש מלאים בבורות. בקטע מאזור האגם האדום לכיוון בראשוב זכורים לי כמה קטעים לא סימפטיים. בכל מקרה אלה הסיבות לשעות הרבות שמבלים בדרכים. לאוו דווקא בגלל כמות ק"מ נכבדה.
כבישים הררים צרים ותלולים - אך יפים ומהנים
האוכל – רוב המסעדות מגישות אוכל רומני טיפוסי. לרוב זולות למדי או לפחות אפשר למצוא מנות ממש זולות. צריך לזכור כי המטבח הרומני מבוסס חזק על בשר. הגריל הוא אחד מאבות המזון של העם הרומני. התוספות בעיקר של תפוחי אדמה (פורמטים שונים) וקצת אורז. סלט עגבנייה ומלפפון אפשר להשיג בקלות למרות שלא מדובר במנה מסעירה. יש גם כמה מנות מבושלות מסורתיות (כמו עלי כרוב כבוש ממולאים בשר טחון בתוספת ממליגה). מנה אחרונה קלאסית היא הפפנאש. גבינה וסולת מטוגנים. מרקם של סופגניה עם ריבה ושמנת. טעים. לא לשכוח את החמוצים. חובה. שימו לב כי לקנות אוכל בסופר או מכולות יצא די יקר. סופרים יש בערים ולרוב המכולות המקומיות והיקרות זמינות יותר. עם ילדים קטנים בדרך כלל אין ברירה וגם במסעדות נמאס לפעמים לאכול.
גם בארוחת בוקר הבשר חוגג
כביסה – מכונת כביסה ניתן למצוא בפנסיונים, בצימרים לפעמים. במיוחד אם בעלי הבית גרים בסביבה. אם אתם מזמינים מראש כדאי לברר על כך. בכל מקרה נראה שהכביסה אפשרית אבל הייבוש בעייתי. מייבשי כביסה כנראה עוד לא הגיעו לרומניה. בהתחשב בזה שגם יכול לרדת גשם ולהתקרר אפילו בקיץ זו עלולה להיות בעייה קלה. אינטרנט – האינטרנט הגיע לרומניה. בבתי קפה בערים תמצאו לרוב תקשורת, כנראה שגם בחינם. במלון בבוקרשט היה לנו אינטרנט באמצעות כרטיס הנקנה מספק תקשורת ומכיל מספר שעות משולם מראש. בפנסיונים גם אפשר למצוא אבל כדאי לברר מראש. התקשרות עם הפנסיונים והזמנות מתבצעות באימייל כך שהם נגישים לרשת. אם בעלי הבית אינם מתגוררים ממש בפנסיון המושכר (בבית צמוד או חדרים בבית עצמו) בכלל לא בטוח שיותקן קו תקשורת מיוחד. בכל המקומות שהם היו בסביבה היתה לנו גישה לנתב האישי שלהם באמצעות קבלת הסיסמא (חינם).
ניקיון – כאמור, הפנסיונים שלנו בהם היו מצוחצחים (רמת 3 כוכבים) מבחינת ניקיון. העיצוב לא תמיד נלקח ממגזין בנין ודיור אבל גם זה עלה על הציפיות ברוב המקומות (אפשר לומר שהתמונות באינטרנט חטאו לחלק מהמקומות). בערים גם הורגש ניקיון ברחובות. הטבע לפעמים מאכזב באשפה הפזורה בצורה מפתיעה. הרוב נקי אבל לפעמים ניתקלים בריכוזים לא ברורים של פסולת בטבע עצמו או בצידי הדרכים. מראה על חוסר מודעות למרות השלטים הקוראים בכל מקום לשמור על הניקיון. יש פינות יער שהפכו לשירותים ציבוריים וזה מזעזע. דומה מאד דרך אגב למה שקורה בארץ ביערות קק"ל וגם בשמורות טבע. בטיול שעשינו מתחנת הרכבל 2000 ליד סיניה פיסת האשפה הראשונה שניתקלנו בה היתה...שקית תפוצ'יפס (אספנו, להשמיד ראיות). לצערנו היא לא היתה האחרונה, העם הרומני מלכלך כהוגן.
הטיול עצמו הוא העיקר. לכאורה, לא מדובר ביעד המספק אטרקציות קלאסיות לילדים, אבל הילדים הקטנים שלנו כמעט ולא השתעממו. דווקא לילדים הדברים הכיפיים והזמינים בטיול הם נהדרים ומעוררי התרגשות – מפל קטן פה, אגם שם, פטל שקוטפים מהשיח ולשכשך רגלים בנחל. אפילו בתי העץ שלנים בהם – הם חוויה. יש המון דוגמאות כאלה. הבעייה הגדולה היא כיסוי שטח. כזכור רומניה ענקית ואם רוצים לכסות הרבה אתרים בצורה סבירה מבלים שעות לא מעטות ברכב וצריך להיערך לזה. אפשר לתפור כל מני טיולים על בסיס טבע והליכה רגלית שיורידו את כמות הנסיעות למינימום. אזור ההרים הוא דוגמא מצוינת. אפשרויות השבילים שם הם כמעט בלתי מוגבלות. עלויות אתרי הביקור גם הן סבירות בהחלט ותמיד יש מחירים נמוכים יותר לילדים. סך הכל אופצייה מצוינת שבתכנון טוב יכולה לספק חופשה במדינה ירוקה ויפה, אוכל טוב ואותנטי, אנשים נחמדים ומסבירי פנים. צריך קצת סבלנות והבנה שיש פערי תרבות מסויימים שלא תמיד אפשר לגשר עליהם.
בדרך לשדה התעופה והביתה אנחנו מנצלים את הזמן העודף ומשייטים לעיר קטנה ואפרורית ושמה פּלוֹיֶשט. לא במקרה. בעיר שנמצאת כ-60 ק"מ מבוקרשט עבדו אמא ואבא כ-14 שנה. לאחר סיום הלימודים שיבץ המשטר הקומוניסטי את הסטונדטים למקומות עבודה. ההעדפה היתה בתוך העיר, בוקרשט אך מן הסתם לא היו מספיק מקומות לכולם. פלוישט היתה העדפה סבירה שכן התאפשר ליסוע אליה ברכבת מבוקרשט בזמן סביר (כשעה לכל כיוון).
אמא ואבא שובצו תחילה למפעל דטרגנטים שכונה "דֶרוֹ". אנחנו מזהים את מבני המפעל שנושא היום את השלט של "יוניליבר" אחת מענקיות ייצור הדטרגנטים בעולם. מקום עבודה סביר למהנדס כימיה מתחיל היות ובתעשייה רוכשים ניסיון אמיתי. לאחר תקופה, נבנה מפעלון קטן באותה סביבה שעסק בתהליכי זיקוק. אמא שובצה למעבדה ואבא עבד בתהליך הזיקוק עצמו. לאחר סיום הפרויקט הוצע להם לשוב אל מפעל הדטרגנטים אך בחרו באופצייה נוספת של עבודה במכון מחקר של תעשיית הנפט הלאומית. אחרי כמה זיהויי סרק של בניינים ש"נראים כמו המעבדות של אז", יש זיהוי וודאי. מבנה ירקרק ומשעמם כמו הסביבה כולה, שגם היום עוסק בפעילות סביב מוצרי נפט. אבא עבד במעבדה שחקרה את הכימיה של הנפט. למכון קראו "פטרו-כים" (לא מקורי במיוחד...). הוא גם זוכר במדויק את מיקום החלונות. עוד זמן קצר, אומר לנו השומר בכניסה, מועברת תכולת הבניין על עובדיו לעיר אחרת. הבנין ישאר ריק.
העבודה הראשונה בישראל היתה במכון המחקר של כימיקלים לישראל, תמ"י. אבא התקבל אליה לאחר ראיון עם אחד הסמנכ"לים, אשר ביקר במכון הרומני וידע כי מתבצעת שם עבודה משובחת של חוקרים איכותיים. כנראה שגם התרשם מידיעותיו של אבא. למעשה הוא המשיך לעסוק באותו תחום או כאלה קרובים אליו בכל תקופת עבודתו בתמ"י. אבא עדין עובד שם, כבר 37 שנה.
עונת הסיכומים ממשיכה - תמונת מחזור ראשונה בדרך לשדה התעופה
אחרי כמה מאמצים מאתרים את בניין המעבדות האפרורי בפלויישט. אחד החלונות בפינה השמאלית...זה היה ממש שם
איזו דרך...הסטוריה רומנית שלמה, עם תחנה במעבדה האפרורית של פלויישט, ישראל, שושלת נכדים צברים וסוגרים עוד מעגל ב"שורשים 2009"
ואם כבר מעגלים...אז למה שלא נעביר את הזמן בקניון הענק שממנו התחלנו עם הסופר המופלא של carrefour
כבר במטוס - השיבה הביתה
תמונת מחזור מסכמת - נתב"ג לפני פיזור. המשימה הושלמה!
קנינו מפה ואנחנו חורשים אותה. מתבייתים על מסלול קל שעובר במפל ביער. מפל שגם לו זכרונות היסטוריים מטיול לפני 21 שנה של אמא ואבא באזור. מסלול מסומן היטב. חלקו הראשון טיפוס מתון לכיוון המפל מהעיירה פויאנה צאפולוי. האדמה בוצית אבל לא טובענית. רטוב ולח, פטריות, פטל פטל פטל. השביל די נקי ממטיילים, שקט.
המפל עצמו מתגלה כנקודה היסטרית. רוב האנשים מגיעים בחלק הקליל של המסלול מבושטני. הלוך חזור. אנחנו גם ממשיכים לכיוון בושטני. אותנו הנהג אוסף מקצה המסלול הלא מעגלי, how convenient. מכאן השביל הופך אוטוסטרדה וגם יותר בוץ, יותר חלק. צריך מאד להיזהר עם אמא וגם אבא מרביץ חליקה קלה שבסך הכל עוברת בשלום.
התוכנית לעלות ברכבל למה שמכונה "הזקנות", בגלל סלעי ענק המזכירים דמויות זקנות, מתבטלת עקב תור עצום של יום שבת. זו כבר עייפות של סוף הטיול שלא ממש מושכת אותנו להשקיע בהמתנה. שורפים עוד זמן בדוכנים של בראן. עוד קטע מייגע לחלקינו. דוכנים של חרטה-בארטה שום-כלום. מיטב התוצרת הסינית ואוסף קישקושים שאמורים לייצג מזכרות רומניות טיפוסיות. הטירה של דרקולה, שוב משהו שנראה כמו מלכודת תיירים קלאסית הוא משהו שאנחנו מדלגים עליו.
יוצאים לטרק רגלי מפאתי העיירה פויאנה צאפולוי. היעד הוא מפל "השואגות"
יש כבוד לטבע ולשמורות. הכל מסומן ומשולט - "ארץ ללא יער היא ארץ בלי עתיד", אין להדליק אש.....אה כן...וזהירות מהדובים (עוד פעם לא ראינו). חבל רק שעל הניקיון הם עדין לא ממש מקפידים
העושר של המים והיער ניגלה מכל פינה. החלק הזה של השביל די שומם ממטיילים
גזעי ענק נפלו או הופלו בהמון מקומות. לא חסר אחרים עומדים כמובן
סימון שבילים ברור לאורך הדרך. השביל במגמת עלייה והחלקלקות מוסיפה לאתגר. אנחנו בחרנו בדרך לא מעגלית עם הפריבילגיה של איסוף ע"י הנהג מהקצה השני. לכן בחלק הזה של השביל אנחנו לא פוגשים הרבה מטיילים
עוד מעבר אתגרי קל ואנחנו כבר ממש למרגלות המפל
כמו בכל אטרקצייה תיירותית טובה הגזלן המאולתר כבר כאן. אנחנו מצטיידים בבמבה רומנית איכותית. תירס - יש, חמאת בוטנים - מסתבר שזה שמור לבמבות הישראליות בלבד כרגע
מהנקודה של המפל השביל הופך הומה אדם וצפוף. רוב האנשים עושים הלוך חזור למפל על הקטע הזה המוביל לבושטני
שורשי יער אירופאיים טיפוסיים
רוני עוסקת בציד עיקש של פטל. אוספת אותם אחד אחד
השלל
מתכנסים לגרנד פינאלה. ארוחת ערב חגיגית, שהרמנו כמעט מכלום בניצוחם של נחמן וקרין. סוף סוף אפשר לאכול בחוץ, על הדשא, ליד הגריל. אפילו את החמוצים ששכחנו משלימים בשנייה מחנות המכולת שממש צמודה לבית. כשנהיה קריר עוברים פנימה לתוכנית האמנותית: הצגה בהפקתן של ילדות המשפחה וחלוקת המתנות. איך שלא תהפכו את זה יצא כיף ומרגש. נישארו רק הסיכומים.
ארוחת ערב מסכמת. סוף סוף בחוץ, בחצר הענקית
מחזאיות ההצגה מקריאות מכתב תודה למדריכי הטיול
חלק אחרון של ההצגה - נאלצנו לגייס כל שחקן פנוי
נהנים מהתוכנית האמנותית
שולפים את מתנות הסיכום והזוג כבר מדגמן את אופנת הטיול
