שורשים של דג: קיצור תולדות העבודה

בדרך לשדה התעופה והביתה אנחנו מנצלים את הזמן העודף ומשייטים לעיר קטנה ואפרורית ושמה פּלוֹיֶשט. לא במקרה. בעיר שנמצאת כ-60 ק"מ מבוקרשט עבדו אמא ואבא כ-14 שנה. לאחר סיום הלימודים שיבץ המשטר הקומוניסטי את הסטונדטים למקומות עבודה. ההעדפה היתה בתוך העיר, בוקרשט אך מן הסתם לא היו מספיק מקומות לכולם. פלוישט היתה העדפה סבירה שכן התאפשר ליסוע אליה ברכבת מבוקרשט בזמן סביר (כשעה לכל כיוון).

אמא ואבא שובצו תחילה למפעל דטרגנטים שכונה "דֶרוֹ". אנחנו מזהים את מבני המפעל שנושא היום את השלט של "יוניליבר" אחת מענקיות ייצור הדטרגנטים בעולם. מקום עבודה סביר למהנדס כימיה מתחיל היות ובתעשייה רוכשים ניסיון אמיתי. לאחר תקופה, נבנה מפעלון קטן באותה סביבה שעסק בתהליכי זיקוק. אמא שובצה למעבדה ואבא עבד בתהליך הזיקוק עצמו. לאחר סיום הפרויקט הוצע להם לשוב אל מפעל הדטרגנטים אך בחרו באופצייה נוספת של עבודה במכון מחקר של תעשיית הנפט הלאומית. אחרי כמה זיהויי סרק של בניינים ש"נראים כמו המעבדות של אז", יש זיהוי וודאי. מבנה ירקרק ומשעמם כמו הסביבה כולה, שגם היום עוסק בפעילות סביב מוצרי נפט. אבא עבד במעבדה שחקרה את הכימיה של הנפט. למכון קראו "פטרו-כים" (לא מקורי במיוחד...). הוא גם זוכר במדויק את מיקום החלונות. עוד זמן קצר, אומר לנו השומר בכניסה, מועברת תכולת הבניין על עובדיו לעיר אחרת. הבנין ישאר ריק.

העבודה הראשונה בישראל היתה במכון המחקר של כימיקלים לישראל, תמ"י. אבא התקבל אליה לאחר ראיון עם אחד הסמנכ"לים, אשר ביקר במכון הרומני וידע כי מתבצעת שם עבודה משובחת של חוקרים איכותיים. כנראה שגם התרשם מידיעותיו של אבא. למעשה הוא המשיך לעסוק באותו תחום או כאלה קרובים אליו בכל תקופת עבודתו בתמ"י. אבא עדין עובד שם, כבר 37 שנה.