היום של אמא וגם אנחנו מגיחים לעולם

מצא את ההבדלים. בערך 40 שנה, הילדה גדלה, הפסל דווקא הפך "צעיר" יותר. קרין בצ'ישמיג'יאו

סיפורה של אמא מתחיל בעיר יאשי, אשר בצפון רומניה. אולי בעצם אפילו קודם. סולומון לדרר, אביה נולד בעיר טרגו-מורש, היום ברומניה, אבל אז בשטח הונגריה. אחיו הגדולים היו בעלי משפחות ומבוססים, אחד תעשיין בעל בית חרושת לאבן ארגוניט, השני רופא. לאחר שהוריהם ניפטרו הם שלחו אותו ללמוד רוקחות בשטרסבורג ופראג. בעקבות חבר הגיע ליאשי שברומנייה שם הכירו לו רוקחת כבת גילו כשידוך משעשע בין בלי מקצוע זהה. איכשהו זה עבד והשניים נישאו בגיל מאוחר, 31. הם נולדו בהפרש של תשעה ימים בדיוק זה מזה, אך סבתא רגינה ויתרה על יום הולדתה ומאז שנישאו החלו לחגוג את יום הולדתם באותו יום, 21.7.1904.
בשנת 1941 נולדו שמועות מרושעות כי יהודים ביאשי מסייעים לצבא הרוסי בפעולות החותרות כנגד השילטון הרומני. מי שעמד בראש המדינה, המרשל יון אנטונסקו, נתן הוראה לצבא לפעול נגדם, מה שהפך להיות הפוגרום המפורסם ביאשי בו נירצחו רבים. משפחתה של אמא התגוררה בבית בבעלות נוצרית כך שלא ידעו על יהדותם בצורה פומבית. מי שהסגירה אותם היתה עוזרת של שכנים, אשר הצביעה וזיהתה אותם כיהודים. סבי, היה הגבר היחיד במשפחה ולכן נילקח למקום ריכוז היהודים, בבניין המשטרה. למזלו, הוא היה רוקח מפורסם בעיר וכשזיהה אותו אחד השומרים, לא הבין איך הוא מעורב ב"קנונייה". הוא שוחרר עם אישור, אולם הרחובות מלאו חמושים ויורים והוא עשה דרכו מחדר מדרגות אחד לשני, עד שעם רדת הלילה הצליח לחזור הביתה. לאחרים שנאספו יחד איתו היה פחות מזל והם כנראה מצאו את מותם באכזריות - באמצעות ירי שיטתי במכונות ירייה. פרעות יאשי הם אירוע משמעותי בשואה והפיסקה הקטנה כאן אינה ממחישה את עוצמת האירוע ומשמעותו בכלל אירועי השואה. עפ"י עדויות מסוימות שליש מיהודי יאשי נירצחו (אבל יש ויכוח על זה. חלק אומרים 10,000 וחלק 3,000) באירוע עצמו או ברכבות המוות שלוו אליו. מבחינה סטטיסטית קיומנו היום כמשפחה הוא מזל גדול בהתחשב באירועים. עוד על הפרעות - כאן.
שנת 1942. בניגוד לבוקרשט והאזורים הקרובים אליה, שם לא היו פעולות מכוונות כנגד היהודים, ביאשי היהודים נאלצים לשאת טלאי צהוב והעתיד אינו ברור. אמא פרננדה כבת 5 וחוסר הוודאות היה גבוה. אחיו של סבא, חששו לו ומהתפשטות השינאה ליהודים. לחזור להונגריה כבר לא היה פשוט ומעבר הגבול נעשה בצורה מחתרתית. האחים הצליחו לארגן אדם שעסק בהברחה מעבר לגבול, והמשפחה הקטנה התכוננה ללילה חשוך לעזיבת יאשי על מנת לברוח להונגריה. בערב ה"מבצע" התקשרו האחים והורו לסבא לבטל הכל. התגנבה שמועה כי אותו מבריח גבול הינו נוכל, נעלם עם הכסף ומשאיר את האנשים חסרי אונים בשטח. מה שנראה כאכזבה עמוקה הפך לאירוע מציל חיים. שבוע לאחר מכן גורשו שני האחים על משפחותיהם, עם אח שלישי (שהיה חקלאי והתגורר בכפר קטן) לאושוויץ שם נירצחו רוב המשפחות מלבד אחד האחים (ננה בומי) ששרד עם בנו שעימו אמא נמצאת בקשר עד היום (באנדי - חי היום בגרמניה).

התמונה הלילית שצולמה ע"י אבא ממרפסת הדירה שלנו. בצד ימין, חשוך קצת עומד לו קוגלניצ'אנו

במרץ 1944 מחליטה משפחת לדרר לברוח לבוקרשט בתקווה לביטחון רב יותר. בשלב הזה רומניה כבר משנה כיוון ומבעלת ברית של הגרמנים היא חוברת לרוסים, מה שהוביל אחר כך ליצירת הרפובליקה הרומנית הקומוניסטית. ב-4.4.44 נערכה הפצצה גדולה רבת נפגעים והרס, של בעלות הברית על העיר. הפצצות גרמניות היו ב-23-25.8.44 לאחר שרומניה עברה למחנה הנגדי והכוחות הגרמניים ברומניה בחלקם הושמדו ובחלקם ברחו.
על בית המשפחה הארעי הראשון והבית בכיכר הניצחון כבר כתבנו. ברח' פלבניי, Calea Plevnei, הלך ונישלם בית פינתי חדש, שבתחתיתו מספר חנויות. סבא וסבתא שמו עין על אחת החנויות כפוטנציאל לפתיחת עסק עצמאי, בית מרקחת. הוא נירכש במיטב כספם מה שלא השאיר אפשרות לרכישת דירה והם עברו להתגורר בשכירות בקומה הרביעית מעל בית המרקחת. כאן גם אני וקרין נכנסים לתמונה. זהו בית הולדתנו, שלי ושל קרין, הבית בו גרו הוריי, יחד עם סבא וסבתא, הוריה של אמא עד לעזיבת רומניה בשנת 1972. קצת לפני זה הכירו אבי ואמי בלימודיהם במכון הטכנולוגי להנדסה כימית בבוקרשט. למדו יחד, התחתנו והשושלת המשיכה.
אנו נוסעים כעת לכיוון הבית דרך רחוב בתי הקולנוע. רחוב שלם שהיה כולו בתי קולנוע שחזיתם ברחוב וכל יציאותיהם פונות לרחוב האחורי. סבא וסבתא היו יוצאים להצגות של 7 בערב, אמא ואבא הגיעו מייד אחריהם להצגה של 9. הם היו נפגשים באמצע הדרך בין הדירה ב- Calea Plevnei לבתי הקולנוע. החלפת משמרות בייבי סיטינג, כשקרין התינוקת נשארת לבדה בדירה איזה עשר דקות...היום קוראים לזה הפקרות.

כבר חונים צמוד לפארק צ'ישמיג'יאו. פארק קטן ומקסים, אולי היפה בבוקרשט. עכשיו גם מטופח ומגונדר, צועק מירוק ונעים לביקור. זה המקום שהיה למרכז התרחשות ילדותי הקצרה בבוקרשט. המקום שכיף להיות בו. ממש קל"ב. מגיחים אל הכיכר. פיאצה קוגלניצ'אנו. הדמות המרשימה של פסל מיכאל קוגלניצ'נו לא משתנה עם השנים . מדובר במדינאי רומני שעמד בראש הדורשים לאיחוד מונטניה ומולדובה, שני האזורים העיקריים של רומניה. הבתים השחירו, הזדקנו, התכערו וקוגלניצ'אנו מביט כמו תמיד על הכל מלמעלה, זקוף וגאה. הוא אפילו מראה סימני עדכניות מודרנית דרך סיסמת גרפיטי שמעטרת את בסיס הפסל.

קרין והילדים בפתח הדירה

מעבר לרחוב, הבית שקומתו הרביעית היתה מרכז חיי המשפחה במשך 25 ושנה. בית שלא הייתם נותנים בו מבט בודד בעברכם ברחוב, אבל אנחנו התעכבנו שם שעה ארוכה, סוקרים אותו מבחוץ ומטפסים גם למעלה עד ממש לדלת הכניסה.
ב-1949 כשהמשטר הקומוניסטי הספיק להתבסס אחרי סילוק המלוכה ב-1947, הועבר כבמטה קסם בית המרקחת של סבי וסבתי לידי המדינה. ברגע אחד רכוש פרטי הועלם והולאם. ככה זה עבד. בשנת 2000 חוקק חוק המאפשר השבת נכסים לבעליהם. אמי, מתוך תחושה אמוציונאלית עמוקה, החליטה לצאת למאבק על הנכס המשפחתי הקטנטן. מדובר בתהליך לא פשוט, בירוקרטי הכרוך בעלויות, עורכי דין ומאבקים שונים. לא מדובר בתהליך קל, במיוחד לא כשהוא קורה במדינה זרה ומנוהל ע"י אנשים לא צעירים שאינם מנוסים בניהול עסקים כלשהם. לאמא מדובר היה בדרך ייסורים. ביום הנחיתה שלנו בבוקרשט קיבלה אמי לראשונה את מפתח הנכס לרשותה. רגע ההגעה אל הדלת מרגש אותה מאד. גם אותנו. העובדה שמשום מה הדלת לא ניפתחה וגם שנידרשו עוד כמה חובות לסילוק אצל ועד הבית (גם מהתקופה שהחנות לא היתה ברשותה) לא קילקלו לי את הסיפור. ברור שאלה רק מכשולים קטנים ובסך הכל המעגל שלה ניסגר כך או אחרת. אמא היא כעת בעליה של חנות אי שם במרכז כלשהו של בוקרשט.

הפתיחה הדרמטית של החנות

קוגלניצ'אנו הגדול

אחד מבתי הספר של אמא

את היום המרגש ועמוס האירועים ההסטוריים קינחנו גם באירועי חולין. סיבוב מקסים וארוך בצ'ישמיג'יאו. שיאו שחזור התמונה ההסטורית של קרין הקטנה מביטה בהשתאות בפסל אחד מגדולי סופריה של רומניה אבל גם חתירה בסירה באגם הקטן, השתוללות מטורפת על טרמפולינות, מסעדה רומנית אותנטית ומשובחת (עם תפריטים בעברית!) וסיורון במרכז ההסטורי המשתקם של בוקרשט, שבמרכזו מדרחוב מדליק עמוס בתי קפה ופאבים.

כל בוקרשט מרושתת בצפיפות בכבלים ובאזור העמודים גם בסלילים שלהם שמוצמדים לעמודים. לא ממש ברור למה ומה עובר עליהם. אחד ההסברים ששמענו הוא שמדובר ברשת האינטרנט ובגלל תקלות מרובות בתקשורת מגלגלים "ספיירים" לשם תיקונים

המדרחוב במרכז ההיסטורי. מתפתח בצעדי ענק ויהיה אחלה מרכז בילוי עמוס פאבים, בתי קפה וחנויות

חותרים בצ'ישמיג'יאו

קופצים בצ'ישמיג'יאו

זיזי

ובכן, לא מדובר בזיזי טריפו הזמרת המפורסמת מגבעת חלפון.
אנחנו למעשה נטולי משפחה ברומניה. רק זיזי נותרה. זיזי היא בת דודתה של אמא, כלומר ביתה של אחות אימהּ. כל ילדותן עברה במפגשים משותפים, לעיתים קרובות ימים שלמים ביחד. הקשר היה חזק עקב קירבת הגילים והמגורים. אולי בגלל זה עברנו וראינו גם את הבית של זיזי, את המטרו שמוביל לבית של זיזי ואולי גם עוד כמה דברים שהוזכרו על זיזי...לפני 31 שנה בביקור האחרון המשפחתי שלנו ברומניה פגשנו אותה ואת פיקוּ בעלה. אני וקרין לא זוכרים כלום כמובן, אבל ברגע שהלכנו לפגוש אותה נראו פניה מוכרות כאילו התמונה היתה לנו בראש עדיין. זיזי ובעלה שרדו את רעידת האדמה הגדולה של סוף שנות ה-70 בבוקרשט. ביתם נהרס. בשנת 89 ניפטר פיקו והיא נשארה לבדה. הם היו חסרי ילדים עקב הריון מוקדם שנכשל וכנראה איזה פימפום של אימהּ ש"ילדים הם חתיכת תיק...". זיזי אומרת שהיא לא סולחת לאימה על העיצה הזאת. היום היא בת 77, לבדה בבוקרשט, אבל שם הם כל חייה.

וולקאם טו בוקרשט

בקול תרועה אנחנו כבר ממש בבוקרשט, כרך גדול ותוסס. חדוה היתה בעיר לפני קצת יותר מ-10 שנים בטיול משפחתי משלה. כזכור, גם לה שורשים ברומניה, מצד אביה, מישו, שנולד בפיאטרה-ניאמץ, וגם מצד משפחת אימהּ. היא זוכרת עיר אפורה ומדכאת, אולי בגלל מזג האוויר הסתווי שכבר שלח חצי הצצה לחורף. אנחנו מקבלים חום קיצי שאינו נופל משלנו, שמש קופחת ועיר שמאירה פניה, מלאה גאווה בכל מה שיש לה להציע. ואכן יש לה מה. בוקרשט עיר יפה מקושטת במבנים המכבדים אותה ומגלים הרבה אהבה ארכיטקטונית שאולי לא היתה מביישת את פאריז. מלאה בפינות ירוקות, פארקים מקסימים וחיים עירוניים שנראים די גועשים. ההבדל הוא בתחזוקה הלקוייה יותר, אשר אינה מצליחה להשיב ולשמור לכל המקומות את הדרם. בין שלל המבנים המרשימים תמצאו גם מבני "שיכונים", בלוקים רבועיים ואפרוריים שאינם מטופלים ונראים רע. במאזן הכללי שלי, אני נהנה מהיופי והתחושה של להיות בבירה אירופאית אמיתית. הסברי ה"מדריך" נכנסים כעת להילוך מסחרר בזמן הנהיגה בשדרות העיר המרווחות. בניין מימין, מוזיאון משמאל, תיאטרון מלפנים הוא מנווט אותנו כאילו רק אתמול עזב את עירו, או אולי מעולם לא. פה היתה חנות בעלת שם מצחיק וכאן בניין העיתון SCANTEIA ("הניצוץ"), עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, המקביל לפראבדה, הסובייטי. הבניין נבנה לפי מודל סובייטי טיפוסי: מבנה ענק ובומבסטי אך בעל ארכיטקטורה כעורה. לא פסחנו במבט גם על ארמונו העצום של צ'אושסקו ושלל המזרקות שלמרגלותיו. עוד נחזור לכאן.

ארמון הפרלמנט הרומני - מגלומניה של צ'אוצ'סקו

הניצוץ - לשעבר בית ביטאון התנועה הקומוניסטית

מבנה עם כבוד - יש לא מעט כאלה

נכנסים לכיכר ענקית, פיאצה ויקטוריה, כיכר הניצחון, בדרך עברנו גם את שער הניצחון (מזכיר את זה הצרפתי). ושרביט ההסברים עובר לאמא לגיחה קצרה. כאן גרה עם הוריה בבית הראשון שהיה שלהם (בשכירות) כשהגיעו לבוקרשט. אמא היתה בת 7 במרץ 1944 כשהוריה נמלטו מיאשי לבוקרשט (על כך בהמשך). בתחילה גרו אצל בנות דודות של אמהּ, סבתא "בּא". הם חיפשו מקום שקט, נטול הפצצות של הגרמנים (בשלב שהרומנים עברו כבר לצד הרוסים). הסתבר שדווקא שם בסביבה היו מפעלי פלדה שהיו מטרה נחשקת שהופצצה למכביר. אחר כך מצאו דירה בקירבת בית המרקחת בו עבדו סבא "טוֹטי" וסבתא "בּא". בית קטן עם חצר שהיה ממש מאחורי בית המרקחת. אפשר רק לדמיין שכן במקום שעמדו אלה עומד היום בניין מפלצתי ובתים קטנים ובודדים עם חצר כבר מזמן אי אפשר למצוא בסביבה האורבנית הצפופה עמוסת הבניינים.

שרבן וודה 66 - כאן גדל אבא דורו

אחרי התארגנות קצרה במלון יוצאים בעקבות סיפורו של אבא-סבא-דורו. ממש אפשר לשמוע אותו מתרגש כשמגיעים לבית ילדותו. אי אפשר לעצור את שטף הסיפורים. אבא נולד בבוקרשט. 22 שנה מחייו העביר בבית שברחוב שרדן וודה (Calea Sherban Voda). מגיל שנתיים ועד שהתחתן, בן 24. ליד הבית עוברת שדרה רחבה המסתיימת במזרקה גדולה. המזרקה מעוטרת הסימני המזלות. רק בשנים האחרונות גילה אבא כי סימן המזל הפונה לשדרה ממנה היה תמיד מגיע הוא "בתולה", בדיוק זה השייך לתאריך הולדתו, 21.9 (1936).

המזרקה עם המזלות

לילד הקטן שהלך במסלול השדרה מאות פעמים ואף למעלה מזה, הדרך של כמה מאות מטרים נראתה תמיד ארוכה ארוכה. הדרך הובילה אל פארק קארול שהיה מקור אינסופי להרפתקאות לאבא הסקרן. מדובר בפארק בסגנון אנגלי, מטופח וירוק, אשר נותן תחושה של צמחייה טבעית הגדלה בפראות. שבילי הליכה קטנים וקסומים, פסלים מרשימים והרבה אווירה. ניבט לכל עבר בפארק מונומנט ענק, צעקני ומכוער המאפיין את פועלו של צ'אושסקו המושמץ. כדי להבטיח נראות מקסימלית של ה"מפלצת" שלו דאג הדיקטטור הרומני להזיז הצידה את הפסלים היפים שעיטרו את הפארק. לפחות לא הושמדו. עד ההפיכה ב-89 הם פשוט הוצאו מהפארק ורק בשנים האחרונות הוחזרו. אבא היה מבלה שעות רבות באיסוף דוגמאות צמחים וחרקים שלקח הביתה מהמבחר העצום הנמצא בפארק וחקירת כל תופעה שנראתה לו ראוייה. אני מנחש שהיו הרבה כאלה.

פארק קארול והמונומנט חסר הטעם שתקוע באמצע

אבל לא מדובר היה רק ב"חנון טבע" סקרן. כדורגל היה עיסוק מרכזי לא פחות – אם בסמטאות הקרובות לבית, שהיו מן הסתם פנויות יותר מכלי רכב אז או בחצר קטנה ופרטית ממש מאחורי הבית. אנחנו עומדים מתחת לבית מזהים את מרפסת הדירה ממנה היה אבא משלשל חבל כדי להעלות את הקניות של סבתא "מיה". זו אותה מרפסת בה עמד המום בשעה שהבית הנמוך שמול הבניין עלה באוויר והתפרק לחלוטין עקב פיצוץ שנגרם בגלל דליפת גז.
כאן, צמוד לפינה היתה המספרה שלו, כשעכשיו נמצאת שם זגגיה. מהצד השני חלונות המרתף ששימש כמקלט בזמן הפצצות מלחמת העולם ה-II. אפשר גם לנסות לדמיין אותו כילד עם ילקוט על הגב עובר את הכביש לצד השני, אל בית הספר בו למד שנתיים. הכל ממש כמעט מתחת לבית. במקום אחר נמצא התיכון ואנחנו שומעים בחיוך את הסיפור על מורה המתמטיקה האגדי, Halunga, שהיה כבר אז די מבוגר. הכיתה היתה ממש מול השירותים ומורנו הלא צעיר היה עוצר להשתין בדרך לשיעור. את חגורת המכנסיים היה מוריד ותולה על הצוואר אך שוכח להחזירה למקומה לאחר מעשה, להנאת התלמידים המבודחים. זה לא הפריע לו להפוך את צרור המפתחות הגדול שלו למעין "פגז" שהיה מתעופף בפתאומיות לעבר תלמידים מפריעים לאחר כמה סיבובים מכובדים מעל ראשו עם שרשרת שנקשרה אליו.
רק כמה שעות כאן וכבר מדובר בעומס פרטים מכובד וגם לא מעט התרגשות. נראה מוזר שמדובר רק ביום הראשון.

המספרה הפכה לזגגיה

חצר הכדורגל הקטנה

חלונות המרתף שם הסתתרו מהפצצות

מפת האזור

רומניה שלא היכרתם

בנחיתה, השאלה הגדולה היא איזו רומניה מצפה לנו. אמא ואבא טוענים שהשינוי של השנים האחרונות ממש מדהים ואני במחשבה עוד זהיר, מצפה לראות את המדינה המסכנה שתמיד ידעתי עליה. כשמגיעים המראות הראשונים שנראים מחלון המטוס המתגלגל לכיוון הטרמינל אני מנסה לחשוב אם לא הייתי יודע איפה היתה הנחיתה אם הייתי יכול לחשוב שהגענו לצרפת, איטליה או מדינה דומה. הרבה חלודה רואים מהחלון, אולי סימנים לתחזוקה לקוייה, אבל הוכחות משכנעות כאלה או אחרות לא מתקבלות.
ביציאה מהשדה מחכה לנו מריו, הנהג הרומני, שמוביל אותנו ל"מיניבוס" שיהיה כלי התחבורה שלנו בשבועיים הקרובים. אנחנו מקבלים לחיצת יד וצרור ברכות ב...עברית. לא מדובר בעוד נהג שלמד להגיד "שלום" ו"מה נשמע" כדי לרצות את הקליינטורה הישראלית הנוהרת מפה לאוזן. מריו "בילה" בישראל שמונה שנים, שש מהן בקיבוץ געש, בעיקר בעבודות חקלאות. העברית שלו מעולה.
עם התחלת הנסיעה אבא מחליק למעין מקום טבעי ליד הנהג, מלפנים, בעוד אנחנו מתארגנים ברכב המרווח מאחור. הוא כבר תופש פיקוד דה-פקטו, ו"מדריך נסיעות חו"ל" החבוי בתוכו ואפילו מגובה בקורס רשמי (שעבר לפני לא מעט שנים), פורץ החוצה. זה מתחיל בשטף הסברים אנרגטי וכללי על הסביבה, הדרך, המבנים, השכונות, הסטורייה רומנית ומגיע בטבעיות בהמשך לכל הנגיעות המשפחתיות החשובות לנו.
"מדד יצרני המכוניות" מסמן את רומניה כמדינה נורמלית. כל המכוניות שרגילים לראות עם אחוז גבוה של מכוניות משובחות, סטייל ב.מ.וו ופולקסווגן. כדי לחזק את העובדה הזאת אנחנו נוחתים בצבר חנויות ענק, מעין אאוטלט אמריקאי בעל מימדים. שטף המותגים נמשך ואנו כבר מגלגלים עגלות לתוך הסופרמקט הענק של "קרפוּר" (מותג צרפתי) שמקבל אותנו בזרועות פתוחות. אנחנו, שעוד התלבטנו אם לסחוב איתנו מטעני מזון, נייר טואלט וכד' אל מדינת ה"אין כלום" עמדנו המומים בפתח.

קרפוּר - סטנדרטים לא מוכרים

מי הזיז את הנקניק שלי? אף אחד. כולם כאן

מדובר בסטנדרט שגם בישראל לא ממש תמצאו כמותו. מדפי ענק מלאים בכל טוב, עושר עצום. גם פאר תעשיית המזון הישראלית הצליח להתבסס כאן בגאווה – פריגת ותנובה מופיעות כאן בגדול ובהמשך רואים גם שלא מדובר במשהו נקודתי. לפחות לא בבוקרשט. לפריגת נוכחות עצומה במסעדות, מכולות והמקררים שלהם עם הלוגו המוכר ניבטים מפינות רבות.
כאילו כדי לנתץ לנו את שאריות המיתוסים ברגע, אז במדינת ה"רומני גנב", פסגת המיתוס הרומני כפי שנתפש בישראל, לא רק שלא גנבו מאיתנו...אלא בקופה בסופר ניגשה דיילת חביבה אל נחמן והתחילה לדבר אליו ברומנית שוטפת. נחמן, רצה לנפנף אותה בעדינות בהתחלה אולם בירור קצר העלה שהוא זכה ב-150 ליי, המטבע המקומי, בקופונים. סכום השווה ל-225 ש"ח בערך. למה? לא ברור. מה שבטוח שלא היתה כאן שום התחכמות של "אפשר לנצל בכל קנייה רק קופון של 5 ליי....", "אפשר להשתמש בקופונים רק בקנייה הבאה...". הסכום נוצל מיידית בקנייה היחידה שנבצע בסופר הזה. אחלה מבצע, ללא ספק.

תנובה - החלב שלי! ככה כתוב...

כאן לא מחביאים אותם

אחרי ההצטיידות הראשונית אנו כבר כמעט בכניסה לעיר והזכרונות מתחילים לצוץ. מגיעים לגשר מקסים מעל אגם "קטן" שנראה יותר כמו אגם גדול. פינה יפה להפליא. בימי הקיץ החמים היה סבא-אבא-דורו, רק בן 18-19, עולה על אופניו ומדווש בחום הכבד מרחק של 12 ק"מ אל אותו גשר. המסעדה שבפינת הגשר עדיין קיימת אם כי בשם אחר ושם היה מתיישב לו בנוחות בנקודת תצפית נאה ואת החום והזיעה מפיג בבירה קרה עד מאד ממיטב התוצרת הרומנית. אפילו בהנאה הקטנה הזאת הוא בוודאי לא העלה בדעתו שעוד מספר שנים לא גדול, במכון הפוליטכני בבוקרשט המסמיך מהנדסי כימיה תעשייתית, יכיר עלמת חן, העונה לשם המפוצץ פרננדה. משם, הדרך להקמת המשפחה שלו תהיה די קצרה. ברוכים הבאים לעולם הזכרונות של משפחת פישלר (למען האמת והדיוק ההיסטוריים אבא טוען כי לא ממש הכיר את אותה עלמת חן כמעט בכלל בזמן הלימודים. היחסים לא היו אפילו של "שלום, שלום". ההיכרות התחילה בסוף הלימודים כאשר נשלחו יחד וכל אחד לחוד לעבוד בעיר פלויישטי. אבל על כך בהמשך).

טסים

כנראה שרומניה היא איך נאמר, לא היעד הפופולרי ביותר לתיור. הטיסה בחברה הרומנית מזמנת לנו מטוס די קלאוסטרופובי, כנראה בגלל מיעוט נוסעים בקו. תגידו למישהו שאתם נוסעים למדינת עולם שלישי באפריקה, זה נשמע מסעיר. תגידו רומניה, נראה לי יעקמו את האף. כנראה לא בצדק. את זה עוד נראה בהמשך שכן מדובר כך או כך במדינה אירופאית שיכולה להציע לא מעט. יחד עם זאת, רומניה זה רומניה וסטיגמות ומשקעי עבר כנראה משפיעים לא מעט. לא ראיתי אף אחד שמשקיע אצלינו בניעור התדמית שלה (כמו שקפריסין ותורכיה מפרסמות בשצף קצף), ככה שלא ניצפו במטוס משפחות מטיילות או תיירים קלאסיים. מזל שהטיסה קצרה יחסית כי כדי להחזיק את תום בתוך החלל הקטן הזה עם מינימום תנועה נדרשת לא מעט יצירתיות.

זה הזמן לשלוף את הרומנית מהבוידם, להתחיל לתרגל כמה מילים ולפחות ליהנות מהיכולת להבין את הרוב. משום מה ארוחות בטיסות הן תמיד ארוחות צהריים, גם אם הן ארוחות בוקר. ממריאים 9:30 וכבר מוגשים שניצלים (??!!), ירקות מבושלים, תפוחי אדמה (!!??!). לצימחונים פסטה עם רוטב עגבניות. הכל די דלוח ובכל מקרה נשמע כמו התחלה של בדיחה: "משפחה רומנית יושבת במטוס רומני, אוכלת שניצל"...המפה על הצגים מראה מטוס קטן שמחפש מעבר במסדרון צר שבין איסטנבול לאתונה ובדרך אומר שלום לאנטליה רוחשת הישראלים. משם כבר מתקרב במהירות לבוקרשט.

עוד קצת מחבואים עם תום, סקרנות מה"אסלה הפלאית" ששואבת בשירותים, נחיתה לא נעימה עם הרבה מערבולות (שונא טיסות, כבר אמרתי) והגלגלים נוגעים. מחיאות כפיים היום שומעים לא רק בנתב"ג. מסתבר שגם באוטופני שבפאתי בוקרשט עושים כבוד לטייסים.

הקפה היקר בארץ

די שונא טיסות. כשאני מגיע לשדה (נדיר בשנים האחרונות) אני נזכר למה. אני נוסע כל יום ברכבת. האנשים עם המזוודות עולים באמצע הדרך, יורדים באמצע הדרך. עובדי השדה עם המדים עולים מותשים בדרך הביתה אחרי לילה עבודה שוחק. הרכבת ממודיעין לתל אביב היא כמו פס נע , כמו אחד מאלה שיש בנתב"ג, אבל של החיים. באמצע הדרך, בשדה התעופה אנשים עושים פסק זמן מהחיים, יורדים מהפס קופצים לאיזו טיסה החוצה. אחרים מגיעים עם הברק בעיניים והמזוודות וקופצים חזרה אל הפס, למירוץ היומי של השגרה. לרוב הם סתם נראים לי אנשים עם מזוודות. היום אני אחד מהאנשים האלה וכל האחרים נראים לי סתם אנשים שנוסעים לעבודה. אני קופץ שנייה בצידה מהפס...

בשדה כבר חושבים שאתה מסומם מחו"ל, אפשר למכור לך כל דבר. חושבים שאנחנו פראיירים. חושבים, אבל גם כנראה צודקים. כוס קפה ב-15 ש"ח, אם אתה רוצה את התמצית בצד זה כבר יהיה בתוספת. סחתיין. רשמתי. הפעם זה הצליח להם.

ציפיות (כותב:אריה)

במסגרת מחול השדים "של-לפני...", אני בקושי מצליח להגיע לשאלה הקריטית, שנראית, לי לפחות, מהותית; למה אני מצפה מהנסיעה, הטיול, המסע, הסיבוב? שאלה כבדה. למה? כי יש הרבה מטרות שמתנגשות כאן וקצת קשה לי לבודד אותן.

אם ניקח רגע צעד אחורה אז במהלך הימים האחרונים כשחשבתי על זה ניסיתי להסביר לעצמי למה אף פעם נושאים היסטוריים הקשורים לעבר המשפחה לא ממש העסיקו אותי או משכו אותי לבדוק, לחקור לדעת. אני מודה, אני די חסר ידע בעבר, במה שנהוג לכנות שורשים. פעם היה לי זיכרון טוב, ככה אני זוכר. היום זה נראה כאילו דברים שקרו לפני שנים ספורות, שלא לדבר על אתמול, הם לפעמים זיכרון מעורפל. חדוה תמיד מספרת לי סיפורים מדהימים שכביכול קרו לנו ואני מביט בה במבט זגוגי. לפעמים מהנהן בחוסר נוחות כשהיא שואלת אם אני זוכר. במציאות כזאת אם אני נילחם על הזיכרונות של אתמול למה לי בכלל לחפור בעבר הממש רחוק. אפילו לא הייתי שם. בינינו, זה לא ממש מידע שימושי. זה בעצם מידע שצריך לעבור הלאה. מן מטען גנטי שמיועד לדורות הבאים אבל אין ממש מה לעשות איתו חוץ מלדעת אותו.

העיסוק בנוסטלגיה באופן כללי תמיד היה נראה לי מיותר. אפילו לכנס מחזור של עשרים שנה לבית הספר לא הלכתי. נוסטלגייה היא בד"כ עסק שטחי. סקרנות, מציצנות אפילו, בגלל שהיא מסתכמת בכמה שאלות בנאליות לגבי מה עבר על אנשים שהכרנו ומה קורה איתם היום: מה אתה עושה? כמה ילדים? כמה כסף יש לך בבנק? משהו כזה. דווקא מאז גיל 40 אני מוצא את עצמי מציץ קצת בתמונות מהעבר שניתקלתי בהם במקרה, המום מאיך נראיתי ומסתקרן איך נראים האחרים היום. ויזואלית. הם לא באמת מעניינים אותי.

ניתקלתי בפוסט של אברי גלעד באיזה בלוג שהוא זנח. נראה לי שהוא איכשהו מצליח סוף סוף לתת לי נימוק רציונלי למה הנוסטלגיה היא בסך הכל מיותרת. למי שאין כח לקרוא רק אומר בכמה משפטים שבכל רגע שעוסקים בנוסטלגייה לא עוסקים במה שקורה איתנו עכשיו, וגם לא בבניית העתיד שלנו. לכאורה יש בזה מן אמירה שהעבר יותר חשוב לנו ממה שקורה איתנו היום, מה שכנראה אינו נכון.

למרות כל האמירות המתנצלות ה"כאילו פילוסופיות" האלה, מגיע בכל זאת הזמן לעסוק בנושא בלי הקשרים יותר מדי רציונליים. מעין חצי צורך לקחת ולטעון את המטען הגנטי של השורשים בתוכן ממשי. כמו הצורך להתרבות ו"להפיץ" את הגנים שלנו, ננסה לבנות איזה חבילה נאה שתמשיך הלאה רק על מנת לשוב ולהמשיך הלאה לאחר שעיינו בה צאצאינו. בכל זאת, אנחנו לא סתם היסטוריה. הילדות שלנו היא שחור-לבן אמיתי. ניחוח דהוי של פעם. מסע בזמן לאירופה הקודרת. ככה לפחות זה יוצא בתמונות.

היות וזה מעולם לא עמד בראש מעייני זו כנראה הזדמנות מעניינת ויוצאת דופן לקחת את נושא ההיסטוריה המשפחתית ולנסות לטפל בה בצורה קצת סיסטמתית. יש תחנות חשובות, ויזואליות, שיהיה נחמד להיות בהן ולדעת שיש להן הקשר אישי – בית שנולדתי, פארק שהייתי, מקום שטיילו הוריי וכד'. בסופו של דבר אלה רק נקודות. הערך האמיתי בעיניי הוא ההזדמנות להתמקד בשורשים כעיסוק עיקרי לבנות פסיפס ורצף של סיפורים שיהפכו למשהו שלם, להתמקד בשאלות שמתוך איזה חוסר עניין וריצה תמידית אחרי ההווה לא נישאלו. מודה שאני שואל גרוע, אבל אולי ההימצאות של כולנו יחד תהיה מעין בריינסטורמינג מוצלח שיצליח לחשוף ולהציף כמה שיותר דברים על פני השטח ובגלל הפוקוס עליהם גם יזכו לתיעוד מכובד. יש לנו קבוצה עם יכולות מגוונות – אבא ואמא מצויידים בזיכרונות, קרין, חדוה ונחמן שואלים מצויינים ואני סתם אתעד לי בשקט. נקווה שהילדים לא יתחרפנו מהעסק ה"אקדמי".

בכל מקרה מדובר בהזדמנות באמת די נדירה לקחת את הנושא כמשהו מרכזי ולא עסק צדדי שעלה כדרך אגב באיזה הקשר ומייד שב ונעלם בנבכי שגרת החיים הרגילה.

אבל חוץ מזה יש פה עוד כמה הזדמנויות נהדרות. להיות שבועיים נטו עם המשפחה, ספציפית עם חדוה והילדים. בעצם לא עשינו את זה מעולם. לעשות דברים כיפיים, לראות טבע חזק, טיולים, מקומות, אנשים, לחוות חופשה יחד. פשוט להיות ביחד. נראה לי יכול להיות מאד כיף. מסקרן...

מקווה שיעבור כחוויה טובה, שנדע לתת מרחב לכולם, שימנעו החיכוכים והטונים הגבוהים. שיהיה נעים. לא קל בכור היתוך שכזה לעבור שבועיים שלמים. נקווה שנתמקד בטוב ולא בזה שפחות טוב. או-טו-טו מתחילים.

אופיר מראיינת את אריאל

שאלה: אז רויאל (אריאל), האם אתה מתרגש מהטיסה לרומניה, שתראה את כל המקומות שאמא גדלה בהם?
תשובה: אה.. כן.
שאלה: מה תרצה לעשות ברומניה, איפה תרצה לבקר מה אתה רוצה לעשות לגבי אטרקציות (אם יהיו)?
תשובה: המסלול שעשו הוא בסדר בשבילי.
שאלה: איך יהיה להיות עם כל המשפחה שבועים שלמים, אתה חושב שנריב או שנסתדר?
תשובה:שנסתדר.
שאלה:אתה חושב הרבה על הנסיעה?
תשובה: אה... כן, רוב הקיץ חשבתי עליה.
ואו איזה תשובה ארוכה! אפילו אמא לא כתבה תשובה כל כך ארוכה.
ושאלה לסכום:ממה אתה חושב שאתה הכי תהנה?
תשובה לסכום: אם.... מההההה... מהמקומות שנישן בהם.


ראיון זה מצוטט בדיוק לפי מה שאריאל אמר.

ראיון עם רוני (כותב: אריה)

נידלקנו על רעיון הראיון אז גם אנחנו מראיינים עוברים ושבים בביתנו.
שלום לרוני. רוני היא בת 9 וגרה כאן בבית במודיעין. בית משפחת פישלר.

"רוני, מה שלומך?"
מעולה.

"מה את מרגישה לקראת הנסיעה המתקרבת ממש עוד פחות מיומיים?"
שימחה, התרגשות, חושבת על זה הרבה אפילו כמעט כל הזמן.

"מה נראה לך הולך להיות כיף בנסיעה?"
הכל אבל במיוחד הטיסה.

"מה מעניין אותך לראות במקום שאבא נולד בו?"
מקומות שהמשפחה היתה בהם. כל מה שיראו לי יעניין אותי. נראה שלסבא יהיו הרבה סיפורים לספר לנו ואני מתעניינת לשמוע (גם סיפורים של סבתא - סיפורי סבתא)

"מה את יודעת על רומניה?"
השנה עשיתי במקרה עבודה על רומניה בבית הספר. למדתי ממנה קצת על רומניה. כמו למשל מילים ברומנית כמו "מיק" ו"מארה" שזה קטן וגדול, "צ'אס" שעון ועוד.

"איך יהיה לנסוע עם כולם יחד?"
נראה לי שרוב הזמן יהיה מאד כיף אבל אולי לא כל הזמן.

(כמו שאתם מבינים - רוני היא מרואיין לא קל אבל כולנו תקווה שתחושותיה יתבהרו לנו ולעצמה בקרוב מאד)

נחמן

אריה כל הכבוד על היוזמה.
אבל אליה וקוץ בה, כהרגלך הכנסת אותנו או לפחות אותי לבעיה קשה.
אחרי שקוראים את מה שכתבת נתקפים שיתוק ורגשי נחיתות וכך הפכתי מכותב פוטנציאלי לקורא נאמן.
לעומת זאת זוגתי שתחיה מתגלה ככותבת כשרונית ומדהימה, הגנים של פישלר, ולכן אני ממנה אותה ככותבת הראשית של משפחת רוה בבלוג שורשים של דג.

אופיר מראיינת את קרין

שאלה: האם את מתרגשת לקראת הטיול ושאת תראי את כל המקומות שהיית בהם כשהיית קטנה?
תשובה: הרבה אנשים שאלו אותי לאן אנחנו נוסעים, ולכולם עניתי את התשובה השגרתית והטכנית: לטיול שורשים ברומניה. עד עכשיו זאת היתה אמירה חסרת משמעות. אבל, ככל שמתקרב יום הנסיעה אני מתחילה להפנים את הרעיון וההתרגשות מסתננת לאט לאט. גם אני, כמו אריה, לא זוכרת הרבה מתקופת ילדותי, למרות שהייתי בת 8 כשהגעתי לארץ (עניין מדאיג כשלעצמו...), לכן יש בי איזו תקווה כמוסה שהחזרה למקומות תחזיר גם את הזיכרונות.
שאלה: אם היו שואלים אותך איפה את יותר רוצה לחיות, בישראל או ברומניה, מה היית עונה?
תשובה: ברור שבישראל. זה הבית שלי, פה חייתי את החלק המשמעותי ביותר של חיי, כאן מדברים את השפה שאני מחוברת אליה, וממשיכים את התרבות היחידה שאני מרגישה קשורה אליה. רומניה הייתה רק ההקדמה, ועכשיו, כשאני מספיק רחוקה ממנה היא מצליחה לסקרן אותי מספיק כדי להכיר בה ואותה.
שאלה: מה היית רוצה שיהיה בטיול?

תשובה: בעיקר הייתי רוצה שתהיה זרימה והרמוניה בין כל הצרכים של כולנו. אני יודעת שזו דרישה בלתי אפשרית, אבל זה הדבר שאני חרדה ממנו במיוחד. הייתי רוצה שכולנו נעבור בשלום את הטיול, ונראה את הילדים מאושרים ובייחוד תום (כי אם הוא יהנה - כולנו נהנה...), שגם לנועם יהיה טוב במעמדה העדין בין נערות לבגרות, שלאריאל אופיר ורוני תהיה אידיליה משולשת ואולי בכלל שלכל החמישה תימצא שפה משותפת. הייתי רוצה שלא יהיו הוויכוחים האינסופיים בין סבא וסבתא על "מי צודק" ו"מי זוכר יותר מדויק", ושאיזו פיה טובה תעלים את מימד הלחץ של סבתא, של אריה ושלי (מישהו כבר הזכיר את הגנים של משפחת פישלר?)
שאלה: ומה היית רוצה לעשות בטיול?
תשובה: הייתי רוצה כמובן ללכת לכל המקומות שנהגנו ללכת אליהם כשהייתי ילדה, אבל גם לראות כמה שיותר מקומות שסבא וסבתא קשורים אליהם. הייתי רוצה שנטייל בהרים שבהם טיילנו סבאסבתא אריה ואני בחופשות הקיץ המשפחתיות שהיו לנו שם.

קרין מראיינת את אופיר

שאלה: אז אופירי, מה את חושבת על הרעיון הזה - לצאת לטיול עם כל המשפחה, ברומניה, במקום שבו אימא נולדה?
תשובה: אריה כתב שאנחנו הילדים צריכים המון אטרקציות. אבל אני חושבת שיהיה מאוד נחמד לראות את המקום שבו אימא שלי נולדה וגדלה ואיך היא חיה. ואני מאוד שמחה שאני יוצאת עם כל המשפחה לטיול של שבועיים.
שאלה: מה את רוצה שיהיה בטיול?
תשובה: אני רוצה שנעשה טיולים ברגל, בהרים, אבל לא יותר מדי. אני רוצה שיהיו לנו מקומות לינה נחמדים, ז"א שתהיה מיטה נוחה, שיהיה ג'קוזי, שיהיו לנו דברים שנוכל להשתעשע בהם בערב. אני רוצה לראות את הבית שגרתם בו ואת בית הספר שלמדת בו. אני רוצה שנאכל במסעדות ושיהיה אוכל טעים אבל שיהיה בהן גם אוכל שרוני תוכל לאכול. אני רוצה שיהיה כיף: שנהנה, שלא נריב, שאריאל לא יציק בנסיעות, שנראה סרטים בdvd באוטו.
שאלה: את רוצה להגיד משהו לסבא דורו שארגן את כל הטיול?
תשובה: אני רוצה להגיד תודה על זה שהוא חשב על כל הטיול, ודאג לנו למקומות שנהיה בהם, ושיהיה לו כוח לסבול אותנו שבועיים.

בלוג של קצפת (כותבים: אמאבא)

ובכן, אם בלוג -אז שיהיה בלוג. אך בשבילי זה לא בלוג של דג כי בלוג של...קצפת זה משום שבילדותי הילדים קראו לי "Doru Frisca" שזה "דורו קצפת" בגלל שמגיע מפישלר וגם כי הייתי בלונדיני ולבן מאד. אין פלא שלבן שלי, אריה (אדווין וגם ראול) לא נשארו זיכרונות כי מה יוכלו להיות זיכרונות אלה? תודה לאל, לא היו אירועים מרגשים בזמנו. אני בגיל ארבע בדיוק צפיתי מחלון חדרי לשריפה הגדולה של בית הכנסת הספרדי הגדול בבוקרשט CAHAL GRANDE - וגם זיכרון אבי לבוש בגדי צבא רומני כאשר שימש, כמובן ללא תשלום, כרופא במחנה שבויים רוסיים. גם אמא זוכרת את הניסיון הטראומטי של ענידת הטלאי הצהוב על דש מעילה והיריקה של אנשים ברחוב שקראו לה JIDOAVCA (ז'ידית).

או את אביה שהצליח לברוח מהחצר של משטרת יאשי איפה שנקראו היהודים במטרה לחסלם. אלה זיכרונות שלא ניתן למחוק וברוך השם שלכם לא היו כאלה .

נכון, הטיול הזה קצת נכפה עלינו. אנחנו רצינו לעשותו רק עם הילדים שלנו, כדי שיהיה באמת טיול במסלול היווצרות המשפחה מיאשי ואודובשטי, מטירגו מורש ובוקרשט. כמו שנאמר, עם ילדים קטנים המסלול משועבד לרצונם. עם זאת אני מקווה שלפחות בבוקרשט שהיא העיר שלנו ושלכם תוכלו לקבל קצת מושג איך היו חיינו בזמנים הטרופים של מלחה"ע השניה ותחת השלטון הדיקטטורי שהלך מן העולם, תודה לאל.

בבניית המסלול התחשבתי בעיקר ברצונות הילדים. אם ייצא בסדר – ואני מאד מקווה שכן למרות שתקלות יכולות להיות- כולם יהיו מרוצים. ואני מצפה בעיקר להזדמנות להיות עם הנכדים שלי יום – יום במשך שבועיים, להביא אותם למקומות יפים ביותר ולראות דברים שלא יכולים לראות בארצם. מקומות בהם אנחנו טיילנו בצעירותנו ואשר עומדים בזיכרוננו ורק מחכים לרגע בו יוכלו לצאת החוצה. אני מקווה שנועם, כבכורה בדור השלשי, תרשום את ההתרשמויות ואת הדברים המעניינים לזיכרון עולם!

אמאבא

יוצאים לדרך (כותב: אריה)

זה פשוט הולך לקרות. עניין של ימים בודדים. בלהט הריצות היומיומי לא ממש עצרתי לחשוב על העניין וגם עכשיו, בין טיפול בעניין כזה או אחר בעבודה, שורת קוד והרצה זה פתאום היכה בי שאי אפשר לתת לעניינים סתם כך לזרום להם מעצמם. משפט פתיחה ארכני ומלא ב"עניין ועניינים". זה מתאר לא רע את המצב. יהיה מעניין.

המונח טיול שורשים כבר זכה לזילות מכובדת במהלך הזמן. במיוחד כשמדובר בשורשים של אחרים. נשמע תמיד כמו תירוץ מתנצל טוב לצאת לטיול בחו"ל כשלא כל כך מתאים, יש מיתון, המצב קשה וכד'. נראה כאילו לטקסט הבא מצמידים דובר ייצוגי בעל מבט רציני ורב משמעות: "זה לא שאנחנו נוסעים לכייף 'טילים' בחו"ל. זה פשוט טיול שורשים, ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה ומה שעבר עליה...בשואה וכאלה". ולמשפט הזה מתלווה אנחה רבת משמעות. בקיצור סבל, תיק, עזבו אותכם....הייתי מתחלף איתכם ברגע עם כל הלחות והדביקות של תל אביב.

על השורשים שלנו אנחנו כבר מדברים המון זמן במשפחה. לא ממש על השורשים אלא על המסע לשם שאנחנו חייבים, אבל ממש חייבים לעשות. מדברים כבר שנים אבל כנראה שההסעה עוד לא הגיעה משום שגם אנחנו עוד לא הגענו לשם. וככה חולפות השנים ומחכים להזדמנות...אמאבא שוב נוסעים לאיזה יעד אקזוטי בקיץ (או אפילו סתם יעד ש"אבא לא מוכן בשום פנים ואופן לינסוע אליו ובכלל כבר אין לו כח לינסוע לחו"ל אבל את אמא זה לא ממש מעניין, אז נוסעים"), אני וחדוה מנסים להתאושש מהלידה של תום (כבר איזה ארבע שנים) וקרין ונחמן? בטח גם להם יש את הסיבות שלהם. אף אחד לא ממש דוחף ורק במפגש המשפחתי הבא: "מה עם הטיול שורשים לרומניה?"....בטח, אוטוטו...מיד מגיע.

פעם אחרונה שהיינו ברומניה היה לפני יותר מ-30 שנה. נדמה לי ב-1978 כשנסענו לחו"ל בפעם הראשונה עם ההורים. טיול משפחתי ראשון בחו"ל ולוקחים אותנו למקום שנולדנו. רומניה. נו באמת. מה עם איזה דיסני, איים בתאילנד, קנגורו באוסטרליה או סתם איזה בית קפה טוב באמסטרדם (קריצה-קריצה). בגדול אני זוכר משם מעט מאד ברמת הכלום. נסיעה ארוכה ארוכה לים השחור שהפתיע במליחותו האפסית. חוץ מזה איזור הררי יפה ותותי יער שמצאתי ואכלתי. זהו פחות או יותר. מהלידה ושנותיי הראשונות שם אני זוכר עוד פחות. מדהים אותי לחשוב שתום, כשיגדל לא יזכור כלום מארבע השנים הראשונות שלו. אני הרי לא זוכר אותן. הן היו כולן ברומניה. לפחות עם תום - אני יודע בוודאות שקורים המממממון דברים ב-4 שנים. אז לאן הם נעלמו?

אז עם כל החוסר החלטיות הזה, פתאום זה קרה. כמו הקלישאה שעובדת נהדר, ויותר מפעם אחת:"דברים מצויינים קורים לגמרי במקרה". הקרדיט להנעה הוא במלואו של נחמן שנתקל במקרה באיזה סרט של ג'יטה מונטה בערוץ 8. מזל שיש מישהו אינטיליגנטי במשפחה שצופה בערוץ השכל. כך נכתב על "אגדת ג'טה":

ב-1970 ערקה ג'טה פופוביץ', שחקנית רומנייה צעירה ומבטיחה, אל המערב. ב-2004 היא חוזרת לביקור מולדת כג'טה מונטה, מבכירות שחקניות התיאטרון בישראל. היא חווה מפגשים מרגשים, אכזבות כואבות וגם הפתעה גדולה: בתיאטרון הרומני היא נחשבת אגדה.
במאי 2004 נסעו שחקני הקאמרי עם ההצגה "אשכבה" של חנוך לוין לרומניה. בשביל ג'טה מונטה, כוכבת ההצגה, המסע לרומניה מרגש יותר מאחרים. זה המקום שנולדה בו, זה המקום שממנו ברחה לפני 35 שנה. הסרט עוקב אחרי מונטה ובן זוגה דבל'ה גליקמן לאורך כל הביקור ומציג סיפור מרגש על הגירה, על אהבת השפה והתרבות בשני העולמות, הישן והחדש, ועל שיבה לעבר שחלקים רבים ממנו נמחקו בשטח (כמו בית ילדותה של מונטה שנהרס) - אבל הזיכרונות שלו וממנו ממשיכים להתקיים.

היה שם משהו כנראה בסרט (לא יודע, לא ראיתי). החומרים הנכונים שהקפיצו אצל נחמן את סעיף ההתרגשות. רומניה? גם אנחנו יכולים. גם אנחנו "ברחנו" משם. חלקנו לא היו שם יותר מ-30 שנה, הקטנים מעולם לא. נחמן בכלל עם שורשים בפולניה פינת אבן יהודה. אמא ואבא חוזרים לשם פה ושם. הגיע הזמן לכנס את השבט.

נחמן נכנס לבולמוס הנכון. דחיפה פה, דחיפה שם והנה הפלא ופלא...כולם מצדיעים ואומרים הן. האמת, שלי זה לא כל כך התאים. שנה רצחנית בעבודה, סטארט-אפ שעוד לא התרומם...המון ריח של לקוחות ש"עלולים" לשים רגל כל שנייה. איך עכשיו אני עוזב את המשרד לשבועיים (כשלכל אחד מהעובדים עשינו את המוות בד"כ על כל כמה ימי חופשה שביקשו). חוץ מזה שיש את העניין הכלכלי...אבל נעזוב את זה עכשיו. אבל ריח ההסטוריה וייחודיות הרגע לא ממש מאפשרים לי להיות משבית השמחה והאור הירוק ניתן.

קרדיט גדול נוסף מגיע לאבא, הוא סבא דורו...שהרים את ההפקה, תפר את הקצוות, תכנן, הזמין וסגר את התוכנית. אנחנו בגדול רק באים...מה שבאמת מאפשר לעבוד בשקט עד הרגע האחרון. זה לא היה כל כך טריביאלי. המסגרת נקבעה ע"י דיל טיסות ספציפי שקבע זמן נסיעה של שבועיים. מעבר לזה היה צריך לתפור ממש ברמה יומית ולקחת בחשבון שיש ילדים שלא ממש ישמחו לנסוע שעות על שעות בדרכים (רומניה מדינה גדולה) וגם הם בעלי צרכים ספציפיים של ילדי שנות האלפיים....אטרקציות, אטרקציות, אטרקציות. קצת מורכב בהתחשב בזה שהמטרה העיקרית של הנסיעה היא תחנות בתולדות המשפחה ולאוו דווקא "פיור פאן". אז פסלנו כל מני ערים נידחות שבהם נולדו סבים כאלה או אחרים וכל מני נקודות ציון מעוטות חשיבות. נבנתה תוכנית שתאפשר לספר את הסיפור במלואו וגם לראות את מה שיש לארץ להציע. היא מאד יפה כך אומרים. נקווה שכל מה שמעבר ליופי לא יחרבן את ההרגשה.

אז זה סיפור ההזנקה. משפחה קומפקטית של 11 איש יוצאת לדרך. בלי הרבה תכנונים עמוקים, מחשבה או הגדרה של מה בדיוק הולכים לעשות ואיך הולכים לחקור את ההיסטוריה בצורה שיטתית. פתאום נבהלתי מזה. זה נראה לי מתכון לפספס את הפואנטה. אז לפחות החלטתי שחייבים לתעד....כי הרי זה צריך להמשיך לדורות הבאים שלנו. מקווה שיותר מאחד מאיתנו יכנס לעדכן את הבלוג כולל ילדים והורים. אחלה דרך לשמר כמה מהחוויות. נקווה שיהיו טובות מאד.

27.07.09 - ממריאים לבוקרשט.

[אה...כמעט שכחתי...למה שורשים של דג? כי שורשים סתם זה בנאלי וטיול שורשים זה טחון. אני תמיד כמעט הייתי פיש. הפישלר שלי הוא הרבה פיש. אז ככה הדג ליווה אותי רוב חיי. ואלה השורשים שלו. של הפיש(לר)]