רומניה שלא היכרתם

בנחיתה, השאלה הגדולה היא איזו רומניה מצפה לנו. אמא ואבא טוענים שהשינוי של השנים האחרונות ממש מדהים ואני במחשבה עוד זהיר, מצפה לראות את המדינה המסכנה שתמיד ידעתי עליה. כשמגיעים המראות הראשונים שנראים מחלון המטוס המתגלגל לכיוון הטרמינל אני מנסה לחשוב אם לא הייתי יודע איפה היתה הנחיתה אם הייתי יכול לחשוב שהגענו לצרפת, איטליה או מדינה דומה. הרבה חלודה רואים מהחלון, אולי סימנים לתחזוקה לקוייה, אבל הוכחות משכנעות כאלה או אחרות לא מתקבלות.
ביציאה מהשדה מחכה לנו מריו, הנהג הרומני, שמוביל אותנו ל"מיניבוס" שיהיה כלי התחבורה שלנו בשבועיים הקרובים. אנחנו מקבלים לחיצת יד וצרור ברכות ב...עברית. לא מדובר בעוד נהג שלמד להגיד "שלום" ו"מה נשמע" כדי לרצות את הקליינטורה הישראלית הנוהרת מפה לאוזן. מריו "בילה" בישראל שמונה שנים, שש מהן בקיבוץ געש, בעיקר בעבודות חקלאות. העברית שלו מעולה.
עם התחלת הנסיעה אבא מחליק למעין מקום טבעי ליד הנהג, מלפנים, בעוד אנחנו מתארגנים ברכב המרווח מאחור. הוא כבר תופש פיקוד דה-פקטו, ו"מדריך נסיעות חו"ל" החבוי בתוכו ואפילו מגובה בקורס רשמי (שעבר לפני לא מעט שנים), פורץ החוצה. זה מתחיל בשטף הסברים אנרגטי וכללי על הסביבה, הדרך, המבנים, השכונות, הסטורייה רומנית ומגיע בטבעיות בהמשך לכל הנגיעות המשפחתיות החשובות לנו.
"מדד יצרני המכוניות" מסמן את רומניה כמדינה נורמלית. כל המכוניות שרגילים לראות עם אחוז גבוה של מכוניות משובחות, סטייל ב.מ.וו ופולקסווגן. כדי לחזק את העובדה הזאת אנחנו נוחתים בצבר חנויות ענק, מעין אאוטלט אמריקאי בעל מימדים. שטף המותגים נמשך ואנו כבר מגלגלים עגלות לתוך הסופרמקט הענק של "קרפוּר" (מותג צרפתי) שמקבל אותנו בזרועות פתוחות. אנחנו, שעוד התלבטנו אם לסחוב איתנו מטעני מזון, נייר טואלט וכד' אל מדינת ה"אין כלום" עמדנו המומים בפתח.

קרפוּר - סטנדרטים לא מוכרים

מי הזיז את הנקניק שלי? אף אחד. כולם כאן

מדובר בסטנדרט שגם בישראל לא ממש תמצאו כמותו. מדפי ענק מלאים בכל טוב, עושר עצום. גם פאר תעשיית המזון הישראלית הצליח להתבסס כאן בגאווה – פריגת ותנובה מופיעות כאן בגדול ובהמשך רואים גם שלא מדובר במשהו נקודתי. לפחות לא בבוקרשט. לפריגת נוכחות עצומה במסעדות, מכולות והמקררים שלהם עם הלוגו המוכר ניבטים מפינות רבות.
כאילו כדי לנתץ לנו את שאריות המיתוסים ברגע, אז במדינת ה"רומני גנב", פסגת המיתוס הרומני כפי שנתפש בישראל, לא רק שלא גנבו מאיתנו...אלא בקופה בסופר ניגשה דיילת חביבה אל נחמן והתחילה לדבר אליו ברומנית שוטפת. נחמן, רצה לנפנף אותה בעדינות בהתחלה אולם בירור קצר העלה שהוא זכה ב-150 ליי, המטבע המקומי, בקופונים. סכום השווה ל-225 ש"ח בערך. למה? לא ברור. מה שבטוח שלא היתה כאן שום התחכמות של "אפשר לנצל בכל קנייה רק קופון של 5 ליי....", "אפשר להשתמש בקופונים רק בקנייה הבאה...". הסכום נוצל מיידית בקנייה היחידה שנבצע בסופר הזה. אחלה מבצע, ללא ספק.

תנובה - החלב שלי! ככה כתוב...

כאן לא מחביאים אותם

אחרי ההצטיידות הראשונית אנו כבר כמעט בכניסה לעיר והזכרונות מתחילים לצוץ. מגיעים לגשר מקסים מעל אגם "קטן" שנראה יותר כמו אגם גדול. פינה יפה להפליא. בימי הקיץ החמים היה סבא-אבא-דורו, רק בן 18-19, עולה על אופניו ומדווש בחום הכבד מרחק של 12 ק"מ אל אותו גשר. המסעדה שבפינת הגשר עדיין קיימת אם כי בשם אחר ושם היה מתיישב לו בנוחות בנקודת תצפית נאה ואת החום והזיעה מפיג בבירה קרה עד מאד ממיטב התוצרת הרומנית. אפילו בהנאה הקטנה הזאת הוא בוודאי לא העלה בדעתו שעוד מספר שנים לא גדול, במכון הפוליטכני בבוקרשט המסמיך מהנדסי כימיה תעשייתית, יכיר עלמת חן, העונה לשם המפוצץ פרננדה. משם, הדרך להקמת המשפחה שלו תהיה די קצרה. ברוכים הבאים לעולם הזכרונות של משפחת פישלר (למען האמת והדיוק ההיסטוריים אבא טוען כי לא ממש הכיר את אותה עלמת חן כמעט בכלל בזמן הלימודים. היחסים לא היו אפילו של "שלום, שלום". ההיכרות התחילה בסוף הלימודים כאשר נשלחו יחד וכל אחד לחוד לעבוד בעיר פלויישטי. אבל על כך בהמשך).