וולקאם טו בוקרשט

בקול תרועה אנחנו כבר ממש בבוקרשט, כרך גדול ותוסס. חדוה היתה בעיר לפני קצת יותר מ-10 שנים בטיול משפחתי משלה. כזכור, גם לה שורשים ברומניה, מצד אביה, מישו, שנולד בפיאטרה-ניאמץ, וגם מצד משפחת אימהּ. היא זוכרת עיר אפורה ומדכאת, אולי בגלל מזג האוויר הסתווי שכבר שלח חצי הצצה לחורף. אנחנו מקבלים חום קיצי שאינו נופל משלנו, שמש קופחת ועיר שמאירה פניה, מלאה גאווה בכל מה שיש לה להציע. ואכן יש לה מה. בוקרשט עיר יפה מקושטת במבנים המכבדים אותה ומגלים הרבה אהבה ארכיטקטונית שאולי לא היתה מביישת את פאריז. מלאה בפינות ירוקות, פארקים מקסימים וחיים עירוניים שנראים די גועשים. ההבדל הוא בתחזוקה הלקוייה יותר, אשר אינה מצליחה להשיב ולשמור לכל המקומות את הדרם. בין שלל המבנים המרשימים תמצאו גם מבני "שיכונים", בלוקים רבועיים ואפרוריים שאינם מטופלים ונראים רע. במאזן הכללי שלי, אני נהנה מהיופי והתחושה של להיות בבירה אירופאית אמיתית. הסברי ה"מדריך" נכנסים כעת להילוך מסחרר בזמן הנהיגה בשדרות העיר המרווחות. בניין מימין, מוזיאון משמאל, תיאטרון מלפנים הוא מנווט אותנו כאילו רק אתמול עזב את עירו, או אולי מעולם לא. פה היתה חנות בעלת שם מצחיק וכאן בניין העיתון SCANTEIA ("הניצוץ"), עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, המקביל לפראבדה, הסובייטי. הבניין נבנה לפי מודל סובייטי טיפוסי: מבנה ענק ובומבסטי אך בעל ארכיטקטורה כעורה. לא פסחנו במבט גם על ארמונו העצום של צ'אושסקו ושלל המזרקות שלמרגלותיו. עוד נחזור לכאן.

ארמון הפרלמנט הרומני - מגלומניה של צ'אוצ'סקו

הניצוץ - לשעבר בית ביטאון התנועה הקומוניסטית

מבנה עם כבוד - יש לא מעט כאלה

נכנסים לכיכר ענקית, פיאצה ויקטוריה, כיכר הניצחון, בדרך עברנו גם את שער הניצחון (מזכיר את זה הצרפתי). ושרביט ההסברים עובר לאמא לגיחה קצרה. כאן גרה עם הוריה בבית הראשון שהיה שלהם (בשכירות) כשהגיעו לבוקרשט. אמא היתה בת 7 במרץ 1944 כשהוריה נמלטו מיאשי לבוקרשט (על כך בהמשך). בתחילה גרו אצל בנות דודות של אמהּ, סבתא "בּא". הם חיפשו מקום שקט, נטול הפצצות של הגרמנים (בשלב שהרומנים עברו כבר לצד הרוסים). הסתבר שדווקא שם בסביבה היו מפעלי פלדה שהיו מטרה נחשקת שהופצצה למכביר. אחר כך מצאו דירה בקירבת בית המרקחת בו עבדו סבא "טוֹטי" וסבתא "בּא". בית קטן עם חצר שהיה ממש מאחורי בית המרקחת. אפשר רק לדמיין שכן במקום שעמדו אלה עומד היום בניין מפלצתי ובתים קטנים ובודדים עם חצר כבר מזמן אי אפשר למצוא בסביבה האורבנית הצפופה עמוסת הבניינים.

שרבן וודה 66 - כאן גדל אבא דורו

אחרי התארגנות קצרה במלון יוצאים בעקבות סיפורו של אבא-סבא-דורו. ממש אפשר לשמוע אותו מתרגש כשמגיעים לבית ילדותו. אי אפשר לעצור את שטף הסיפורים. אבא נולד בבוקרשט. 22 שנה מחייו העביר בבית שברחוב שרדן וודה (Calea Sherban Voda). מגיל שנתיים ועד שהתחתן, בן 24. ליד הבית עוברת שדרה רחבה המסתיימת במזרקה גדולה. המזרקה מעוטרת הסימני המזלות. רק בשנים האחרונות גילה אבא כי סימן המזל הפונה לשדרה ממנה היה תמיד מגיע הוא "בתולה", בדיוק זה השייך לתאריך הולדתו, 21.9 (1936).

המזרקה עם המזלות

לילד הקטן שהלך במסלול השדרה מאות פעמים ואף למעלה מזה, הדרך של כמה מאות מטרים נראתה תמיד ארוכה ארוכה. הדרך הובילה אל פארק קארול שהיה מקור אינסופי להרפתקאות לאבא הסקרן. מדובר בפארק בסגנון אנגלי, מטופח וירוק, אשר נותן תחושה של צמחייה טבעית הגדלה בפראות. שבילי הליכה קטנים וקסומים, פסלים מרשימים והרבה אווירה. ניבט לכל עבר בפארק מונומנט ענק, צעקני ומכוער המאפיין את פועלו של צ'אושסקו המושמץ. כדי להבטיח נראות מקסימלית של ה"מפלצת" שלו דאג הדיקטטור הרומני להזיז הצידה את הפסלים היפים שעיטרו את הפארק. לפחות לא הושמדו. עד ההפיכה ב-89 הם פשוט הוצאו מהפארק ורק בשנים האחרונות הוחזרו. אבא היה מבלה שעות רבות באיסוף דוגמאות צמחים וחרקים שלקח הביתה מהמבחר העצום הנמצא בפארק וחקירת כל תופעה שנראתה לו ראוייה. אני מנחש שהיו הרבה כאלה.

פארק קארול והמונומנט חסר הטעם שתקוע באמצע

אבל לא מדובר היה רק ב"חנון טבע" סקרן. כדורגל היה עיסוק מרכזי לא פחות – אם בסמטאות הקרובות לבית, שהיו מן הסתם פנויות יותר מכלי רכב אז או בחצר קטנה ופרטית ממש מאחורי הבית. אנחנו עומדים מתחת לבית מזהים את מרפסת הדירה ממנה היה אבא משלשל חבל כדי להעלות את הקניות של סבתא "מיה". זו אותה מרפסת בה עמד המום בשעה שהבית הנמוך שמול הבניין עלה באוויר והתפרק לחלוטין עקב פיצוץ שנגרם בגלל דליפת גז.
כאן, צמוד לפינה היתה המספרה שלו, כשעכשיו נמצאת שם זגגיה. מהצד השני חלונות המרתף ששימש כמקלט בזמן הפצצות מלחמת העולם ה-II. אפשר גם לנסות לדמיין אותו כילד עם ילקוט על הגב עובר את הכביש לצד השני, אל בית הספר בו למד שנתיים. הכל ממש כמעט מתחת לבית. במקום אחר נמצא התיכון ואנחנו שומעים בחיוך את הסיפור על מורה המתמטיקה האגדי, Halunga, שהיה כבר אז די מבוגר. הכיתה היתה ממש מול השירותים ומורנו הלא צעיר היה עוצר להשתין בדרך לשיעור. את חגורת המכנסיים היה מוריד ותולה על הצוואר אך שוכח להחזירה למקומה לאחר מעשה, להנאת התלמידים המבודחים. זה לא הפריע לו להפוך את צרור המפתחות הגדול שלו למעין "פגז" שהיה מתעופף בפתאומיות לעבר תלמידים מפריעים לאחר כמה סיבובים מכובדים מעל ראשו עם שרשרת שנקשרה אליו.
רק כמה שעות כאן וכבר מדובר בעומס פרטים מכובד וגם לא מעט התרגשות. נראה מוזר שמדובר רק ביום הראשון.

המספרה הפכה לזגגיה

חצר הכדורגל הקטנה

חלונות המרתף שם הסתתרו מהפצצות

מפת האזור