זה פשוט הולך לקרות. עניין של ימים בודדים. בלהט הריצות היומיומי לא ממש עצרתי לחשוב על העניין וגם עכשיו, בין טיפול בעניין כזה או אחר בעבודה, שורת קוד והרצה זה פתאום היכה בי שאי אפשר לתת לעניינים סתם כך לזרום להם מעצמם. משפט פתיחה ארכני ומלא ב"עניין ועניינים". זה מתאר לא רע את המצב. יהיה מעניין.
המונח טיול שורשים כבר זכה לזילות מכובדת במהלך הזמן. במיוחד כשמדובר בשורשים של אחרים. נשמע תמיד כמו תירוץ מתנצל טוב לצאת לטיול בחו"ל כשלא כל כך מתאים, יש מיתון, המצב קשה וכד'. נראה כאילו לטקסט הבא מצמידים דובר ייצוגי בעל מבט רציני ורב משמעות: "זה לא שאנחנו נוסעים לכייף 'טילים' בחו"ל. זה פשוט טיול שורשים, ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה ומה שעבר עליה...בשואה וכאלה". ולמשפט הזה מתלווה אנחה רבת משמעות. בקיצור סבל, תיק, עזבו אותכם....הייתי מתחלף איתכם ברגע עם כל הלחות והדביקות של תל אביב.
על השורשים שלנו אנחנו כבר מדברים המון זמן במשפחה. לא ממש על השורשים אלא על המסע לשם שאנחנו חייבים, אבל ממש חייבים לעשות. מדברים כבר שנים אבל כנראה שההסעה עוד לא הגיעה משום שגם אנחנו עוד לא הגענו לשם. וככה חולפות השנים ומחכים להזדמנות...אמאבא שוב נוסעים לאיזה יעד אקזוטי בקיץ (או אפילו סתם יעד ש"אבא לא מוכן בשום פנים ואופן לינסוע אליו ובכלל כבר אין לו כח לינסוע לחו"ל אבל את אמא זה לא ממש מעניין, אז נוסעים"), אני וחדוה מנסים להתאושש מהלידה של תום (כבר איזה ארבע שנים) וקרין ונחמן? בטח גם להם יש את הסיבות שלהם. אף אחד לא ממש דוחף ורק במפגש המשפחתי הבא: "מה עם הטיול שורשים לרומניה?"....בטח, אוטוטו...מיד מגיע.
פעם אחרונה שהיינו ברומניה היה לפני יותר מ-30 שנה. נדמה לי ב-1978 כשנסענו לחו"ל בפעם הראשונה עם ההורים. טיול משפחתי ראשון בחו"ל ולוקחים אותנו למקום שנולדנו. רומניה. נו באמת. מה עם איזה דיסני, איים בתאילנד, קנגורו באוסטרליה או סתם איזה בית קפה טוב באמסטרדם (קריצה-קריצה). בגדול אני זוכר משם מעט מאד ברמת הכלום. נסיעה ארוכה ארוכה לים השחור שהפתיע במליחותו האפסית. חוץ מזה איזור הררי יפה ותותי יער שמצאתי ואכלתי. זהו פחות או יותר. מהלידה ושנותיי הראשונות שם אני זוכר עוד פחות. מדהים אותי לחשוב שתום, כשיגדל לא יזכור כלום מארבע השנים הראשונות שלו. אני הרי לא זוכר אותן. הן היו כולן ברומניה. לפחות עם תום - אני יודע בוודאות שקורים המממממון דברים ב-4 שנים. אז לאן הם נעלמו?
אז עם כל החוסר החלטיות הזה, פתאום זה קרה. כמו הקלישאה שעובדת נהדר, ויותר מפעם אחת:"דברים מצויינים קורים לגמרי במקרה". הקרדיט להנעה הוא במלואו של נחמן שנתקל במקרה באיזה סרט של ג'יטה מונטה בערוץ 8. מזל שיש מישהו אינטיליגנטי במשפחה שצופה בערוץ השכל. כך נכתב על "אגדת ג'טה":
ב-1970 ערקה ג'טה פופוביץ', שחקנית רומנייה צעירה ומבטיחה, אל המערב. ב-2004 היא חוזרת לביקור מולדת כג'טה מונטה, מבכירות שחקניות התיאטרון בישראל. היא חווה מפגשים מרגשים, אכזבות כואבות וגם הפתעה גדולה: בתיאטרון הרומני היא נחשבת אגדה.היה שם משהו כנראה בסרט (לא יודע, לא ראיתי). החומרים הנכונים שהקפיצו אצל נחמן את סעיף ההתרגשות. רומניה? גם אנחנו יכולים. גם אנחנו "ברחנו" משם. חלקנו לא היו שם יותר מ-30 שנה, הקטנים מעולם לא. נחמן בכלל עם שורשים בפולניה פינת אבן יהודה. אמא ואבא חוזרים לשם פה ושם. הגיע הזמן לכנס את השבט.
במאי 2004 נסעו שחקני הקאמרי עם ההצגה "אשכבה" של חנוך לוין לרומניה. בשביל ג'טה מונטה, כוכבת ההצגה, המסע לרומניה מרגש יותר מאחרים. זה המקום שנולדה בו, זה המקום שממנו ברחה לפני 35 שנה. הסרט עוקב אחרי מונטה ובן זוגה דבל'ה גליקמן לאורך כל הביקור ומציג סיפור מרגש על הגירה, על אהבת השפה והתרבות בשני העולמות, הישן והחדש, ועל שיבה לעבר שחלקים רבים ממנו נמחקו בשטח (כמו בית ילדותה של מונטה שנהרס) - אבל הזיכרונות שלו וממנו ממשיכים להתקיים.
נחמן נכנס לבולמוס הנכון. דחיפה פה, דחיפה שם והנה הפלא ופלא...כולם מצדיעים ואומרים הן. האמת, שלי זה לא כל כך התאים. שנה רצחנית בעבודה, סטארט-אפ שעוד לא התרומם...המון ריח של לקוחות ש"עלולים" לשים רגל כל שנייה. איך עכשיו אני עוזב את המשרד לשבועיים (כשלכל אחד מהעובדים עשינו את המוות בד"כ על כל כמה ימי חופשה שביקשו). חוץ מזה שיש את העניין הכלכלי...אבל נעזוב את זה עכשיו. אבל ריח ההסטוריה וייחודיות הרגע לא ממש מאפשרים לי להיות משבית השמחה והאור הירוק ניתן.
קרדיט גדול נוסף מגיע לאבא, הוא סבא דורו...שהרים את ההפקה, תפר את הקצוות, תכנן, הזמין וסגר את התוכנית. אנחנו בגדול רק באים...מה שבאמת מאפשר לעבוד בשקט עד הרגע האחרון. זה לא היה כל כך טריביאלי. המסגרת נקבעה ע"י דיל טיסות ספציפי שקבע זמן נסיעה של שבועיים. מעבר לזה היה צריך לתפור ממש ברמה יומית ולקחת בחשבון שיש ילדים שלא ממש ישמחו לנסוע שעות על שעות בדרכים (רומניה מדינה גדולה) וגם הם בעלי צרכים ספציפיים של ילדי שנות האלפיים....אטרקציות, אטרקציות, אטרקציות. קצת מורכב בהתחשב בזה שהמטרה העיקרית של הנסיעה היא תחנות בתולדות המשפחה ולאוו דווקא "פיור פאן". אז פסלנו כל מני ערים נידחות שבהם נולדו סבים כאלה או אחרים וכל מני נקודות ציון מעוטות חשיבות. נבנתה תוכנית שתאפשר לספר את הסיפור במלואו וגם לראות את מה שיש לארץ להציע. היא מאד יפה כך אומרים. נקווה שכל מה שמעבר ליופי לא יחרבן את ההרגשה.
אז זה סיפור ההזנקה. משפחה קומפקטית של 11 איש יוצאת לדרך. בלי הרבה תכנונים עמוקים, מחשבה או הגדרה של מה בדיוק הולכים לעשות ואיך הולכים לחקור את ההיסטוריה בצורה שיטתית. פתאום נבהלתי מזה. זה נראה לי מתכון לפספס את הפואנטה. אז לפחות החלטתי שחייבים לתעד....כי הרי זה צריך להמשיך לדורות הבאים שלנו. מקווה שיותר מאחד מאיתנו יכנס לעדכן את הבלוג כולל ילדים והורים. אחלה דרך לשמר כמה מהחוויות. נקווה שיהיו טובות מאד.
27.07.09 - ממריאים לבוקרשט.
[אה...כמעט שכחתי...למה שורשים של דג? כי שורשים סתם זה בנאלי וטיול שורשים זה טחון. אני תמיד כמעט הייתי פיש. הפישלר שלי הוא הרבה פיש. אז ככה הדג ליווה אותי רוב חיי. ואלה השורשים שלו. של הפיש(לר)]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה