בבוקר יולי אישה נכנסת לרחוב calea plevnei בבוקרשט. קרוב לפינת הרחוב עם כיכר קוגלניצ'אנו, היא נעמדת עם הגב אל פסל האיש שהעניק את השם לכיכר והנישא לגובה כמה מטרים במרכזה. היא מעיפה מבט חפוז אל הבניין משנות ה-40 בן 6 הקומות שמולה, אך אינה נכנסת בדלת הכניסה השחורה העשויה ברזל וזכוכית. בעודה ניגשת לדלת הסמוכה, היא מוציאה מתיקה בידיים רועדות מפתח בודד. דלת הזכוכית הלבנה שייכת לחנות קטנה. חלון הראווה שלה מהווה את כל הקיר החזיתי של החנות, חזית הפונה אל הרחוב. החלונות מכוסים מבפנים בנייר לבן, אך מבעד לרווח שבין הניירות ניתן לראות שמלבד פח צבע, מברשת צבעים ומטאטא החנות ריקה. מי שמתבונן בין החרכים אינו האישה, אלא עדת מלוויה, משום שזו עסוקה בניסיון לנעוץ את המפתח במנעול הדלת והיא מתקשה למצוא אותו בשל מסך הדמעות שמערפל את מבטה.
מה לה, לאימי, שעזבה את דירת מגוריה בבניין הזה מטעמי ציונות עם אבי, הוריהם וילדיהם, לפני 37 שנים, העומדת בלב נרעש לפתוח דלת ישנה של חנות? ומה תפקידנו – המציצים אל נבכי החנות הקטנה - אחי ואני, בני זוגנו וילדינו, שהצטרפנו אל הורינו למסע התיידדות עם השורשים – שלהם ושלנו?
דרך מסך הדמעות, רואה אמי את עצמה מסתכלת על הוריה כילדתם היחידה בת העשר. השנה היא 1947. לא מזמן נחלצו משיני המלחמה הנוראה, אחרי שכמעט כל משפחת אביה הפכה לאפר מבלי שהספיקה להכירה. טריים הם עדיין בבוקרשט, אך כמהים להתחיל בה חיים חדשים. ההורים, שניהם רוקחים במקצועם, מחליטים להשקיע את המעט שיש להם בקניית החנות הקטנה שבחזית הבניין בו שכרו דירה. החנות הופכת בן רגע בידיהם האוהבות לבית מרקחת. בית המרקחת שלהם. במהירות הבזק חולפות שנתיים, והתמונה שהאישה רואה עכשיו דרך ערפל הדמעות היא תמונת יום הדין. 1949. אביה בא לפתוח כבכל בוקר את בית המרקחת שלו, אלא שעל הדלת תלויה מודעה גדולה, המודיעה כי השלטון הקומוניסטי הצעיר לא התמהמה ומיהר להלאים את פאר יצירתו הקטנה, את מקור פרנסת המשפחה.
רק עם פרוס המאה ה-21, 11 שנים אחרי שיצאה רומניה מחשכת ימי הקומוניזם, נחקק החוק המאפשר השבת נכסים שהולאמו לבעליהם. מבחינת הוריה, 25 שנה מאוחר מדי. "אתם מבינים?" פונה אלינו אמי, כרואה אותנו לראשונה, "אני נמצאת פה עכשיו בדיוק 60 שנה אחרי היום הנורא הזה, עם המפתח בידי, כדי שאוכל לחזור לארץ בעוד שבועיים, להשתטח על קבר הורי ולספר להם שהצלחתי. מאבק של כמה שנים נשא פרי לבסוף, ואני משיבה להם את מה שגזלו מהם הקומוניסטים."
...היא נעמדת עם הגב אל פסל האיש שהעניק את השם לכיכר והנישא לגובה כמה מטרים במרכזה
קרין,
השבמחקסליחה... על הפלישה לפרטיות. אמנם הבלוג פורסם פתוח לציבור (וגם קורא ומזמין את הציבור לקרוא בו) אבל עדיין יש לי פגישה נוראה של פולשת.
הייתי צריכה לקרוא את הסיפור שכתבת כמה פעמים, כי הדמעות קצת הפריעו...
את כותבת מקסים, והסיפור מרגש. תודה לך!
וד"ש לנחמן!
נעה
(אחותו של י' וגיסתה של ס')
הכוונה, כמובן ל"תחושה" ולא "פגישה".
השבמחקהדמעות, כבר אמרתי...
נעה,
השבמחקמאוד מרגש לקרוא את תגובתך. אני שמחה לשמוע שזה נוגע גם במי שלא מכיר את הנפשות הפועלות. או שמא כן?
ואם הזכרת פרטיות, ואולי נגדיל ונאמר - סוג של אינטימיות שנוצר בין הכותבת לבין הקוראת (המקרית?)- אולי מתאים היה שהעברת דרישת השלום לבעלי תהיה מזוהה יותר?
בכל מקרה, שוב תודה על המילים החמות!
ככותבת "בוסרית" זה בהחלט מחמם את הלב ומעודד לשמוע.
הי קרין,
השבמחקהקוראת במקרה הזה היא באמת מקרית. באתי לכאן בעקבות הודעה של אריה בפורום טיולי משפחות ("למטייל"). ואז ראיתי את התמונה שלכם והבנתי שאני מביטה במארחים המקסימים שלי מיום העצמאות לפני שנה וחצי.
דרישת השלום היתה לשניכם! היה לי כיף גדול לפגוש אתכם, גם אז וגם עכשיו (בבלוג הזה).
ואם ככה את מתבטאת ככותבת "בוסר" - מהר להוציא רומן! הכתיבה שלך מדהימה.
נעה
(של יפתח)