אל אל ישראל

אמא ואבא הכירו במהלך לימודיהם האוניברסיטאים. הם היו באותה שכבה אך לא היתה בינהם אינטראקצייה רבה. יותר מזה, אמא זוכרת אותו כקולני במיוחד ואפשר לומר בעדינות כי אפילו נמנעה ממנו. למשל, הם חלקו נסיעה בחשמלית (חצי מהדרך) ואמא דאגה להתמקם בדיוק במקום המנוגד לישיבתו של אבא. התחלה ברגל שמאל, לא פחות. רק לאחר סיום הלימודים כשמצאו עצמם באותו מקום עבודה בפּלוֹיֶשט, 60 ק"מ מבוקרשט, התחילה כנראה הנסיעה הארוכה לקרב. הו אז התחיל אבא להפעיל סוג של מכבש חיזורים כדי להתגבר על התדמית הלא סימפטית שנוצרה לו אצל אמא. מכתבים מכתבים, שאת תוכנם לא ניזכה לראות לעולם (נישארו מאחרו לאחר העלייה) סללו דרך אל ליבה של אמא. הבטחות שישתנה, שיהיה בסדר ושאר פוצי מוצי עשו כנראה את העבודה. אמא גם ראתה שמעבר לקולניות מדובר באדם ידען, אינטיליגנטי, חכם ובקיצור, יש גם מעלות טובות. הדרך לחתונה ניסללה לאחר שנתיים של ביחד. 1960 היתה השנה.
יש לציין שאבא מספק גרסא קצת פחות רומנטית ודרמטית ונצטט:

"שום מכתבים לא היו (או לפחות אני לא זוכר כאלה). עצם המצאותם של שני יהודים בין גויים עשה את זה. וגם זה שנשלחנו לכפר קטן (דויצ'שטי) כדי לעבוד על איזה פרוייקט. שם נאלצנו לגור באותו בית (אך חדרים שונים) ולראות אחד את השני כל יום, כל היום."

אתם, הקוראים מוזמנים לבחור את הגרסא המועדפת עליכם...

טראבנט. זה כמובן לא המכונית המקורית של אמא ואבא אלא משהו אחר הנושא את אותו שם ובהחלט נראה ענתיקה רצינית. זו דווקא תמונה עכשיווית מבוקרשט כך שאולי בכלל הרכב הזה הוא דומה בגילו לגיל הטרבנט המקורית.

למרות קשיים אובייקטיביים של התקופה, שהשפיעו על אפשרויות הניוד במדינה, צעירים יצאו לטייל. אבא זוכר טיולים
להרי הבוצ'ג'י (שבהם ביקרנו גם עכשיו, בהמשך עוד נגיע) וגם לקרפטים המזרחיים (שלידם עברנו בדרכינו לאגם האדום). לא ברכב כי אם ברכבת. אחרי שהפכו לבעלי רכב משלהם יצאו גם לטיול ארוך יותר פעם או פעמיים, לבד או עם חברים שגם החזיקו במכונית (קרול ובטי, איזי וז'ני, ריקו ואדריאנה). זה לא קרה המון היות ואמצעי התחבורה (מכוניות) לא היו מאד נגישים והדרכים לא היו משובחות. טיולים שזכורים הם בודדים למדי, קצת הרים, נופים ולינה בבקתות, ב"טרקים" של פעם. למכונית חדשה היה נדרש לחכות כשנה-שנתיים. לאחר שהיתה ברשותם טראבנט יד שנייה קיבלו סוף סוף הוריי דאצ'יה חדשה, אותה תפארת יצירה רומנית. זו הייתה דצ'יה דגם 1100 שהורכבה ברומניה מחלקים צרפתיים של רנו 10 והייתה הרבה יותר מוצלחת מזו שבתמונה למטה.

והנה גם דאצ'יה שקיימת היום. גם כאן רואים שמדובר בענתיקה מכובדת. המותג דאצ'יה חי ובועט ועדין מותג פופולרי ועממי ברומניה וראינו לא מעט מכוניות מתוצרת זאת שנראות מודרניות למדי. הדאצ'יה 1310 היתה מאד פופולרית בזמנו, העתק חיצוני של רנו 12 אם אני לא טועה וכאלה גם יובאו ארצה תחת המותג דלתא. הדאצ'יה של אמא ואבא היתה כמדגם ישן יותר - 1100. הדאצ'יה 1310 למרות "ענתיקותה" עדין נראית לא מעט בבוקרשט ובודאי באזורים הכפריים.

אמא זוכרת יום נישואין עליז במיוחד עם ריקודים ושתייה לרוב ובמצב רוח מבושם זה יצא הזוג המאושר במכוניתו החדשה, כמעט מ"הניילונים" לנסיעה מחוץ לעיר עם כיוון לא ברור, היות והמכוניות של אז עוד היו זקוקות ל"הרצה". סתם נסיעה על בסיס חוסר שינה וחוסר רצון לסיים לילה נחמד. הצירוף הלא מוצלח של הנסיבות הלא כל כך מתאימות לנהיגה, הביא במהרה לסיום הנסיעה (הקצרה כנראה), עמוק באחוריו של רכב רומני מתוצרת רוסית משובחת. זו התברכה בבנייה מאסיבית מפלדה עבה מה שגרם לפרונט של הדאצ'יה הבנויה פח דקיק להתקפל היטב פנימה. מנוע הדצ'יה היה מאחור כך שנסעו והגיעו הביתה בלי בעיה! האוטו הלך למוסך לפני שיספיקו הורי הוריי להבחין בקטסטרופה וזמן קצר לאחר מכן נמכר בכסף טוב (בגלל ההמתנה מכונית יד שנייה נמכרה במחיר גבוה מחדשה) על מנת להיות חלק מהתקציב, הכבד, יש לומר, כדי לממן את העלייה לישראל ב-1972 (סוג של כופר ששולם לצ'אוצ'סקו לשם פדיון העולים). אולם אותה עלייה מבורכת לישראל לא היתה מובן מאליו כפי שאולי משתמע מקריאה עד כאן. לשם כך יש לחזור הרבה אחורה.

לא רק ענתיקות יש ברומניה. מכוניות יוקרה מסתובבות חופשי. לפעמים גם דגמים ייחודיים שעוברים טיפול ושיפור ברומניה תחת המותג www.luxurycars.ro

ב-1958 ניפתחה רומניה הקומוניסטית ליציאת תושבים ממנה לחו"ל. אבי היה ציוני מאז ומתמיד ומבחינתו היה זה ערך משמעותי לגדל את ילדיו בישראל. מבחינת שאר המשפחות היה המצב דומה. למעשה משפחתו של אבי ומשפחת אמי נרשמו בנפרד, הם הרי לא היו נשואים עדיין. לילה שלם עמדו בתור כדי לממש את ההרשמה. מה שנראה היה כהבטחה וציפייה גדולה הפך לסאגה של 14 שנות סירוב. הפרוצדורה היתה כזאת – הגשת בקשה והמתנה. לאחר זמן לא קצר התקבלה תשובה שלילית. לאחר הנישואין של הוריי (בשנת 1960) החליטו להגיש בקשה נוספת, הפעם כמשפחה מאוחדת. בשנה זו כבר לא התאפשר לצאת לישראל ולכן הוגשו בקשות פיקטיביות למדינות בדרום אמריקה. הורי הוריי אושרו למעשה ליציאה. היה מדובר בתופעה שיצרה הפרדת משפחות כאשר רק חלקים הורשו לעלות ארצה. לפעמים אפילו אושרו בני זוג בנפרד וכמו במקרה של המשפחה שלנו, הותר לסבים. באופן כללי התופעה יצרה קריעה קשה בין משפחות אולם אצלנו לא הסכימה המשפחה להיפרד. מעבר לסאגת הסירובים דאגו השילטונות גם להודיע למקומות העבודה על כך שהוריי מעוניינים לעזוב את רומנייה.
במדינה הקומוניסטית מדובר בעובדה ההופכת את המעורבים ללא פחות מ"אויבי המדינה". בדרך כלל זה נגמר בפיטורין, וגם גורלם של הוריי לא היה שונה. למזלם יצא להם להיתקל באנשים טובים (יחסית) בתהליך המשפיל. השלב הראשון היה הדחה מהארגון הסוציאליסטי אליו חייב להשתייך כל עובד. מדובר היה בעמיתים לעבודה והיכרות רבת שנים כך שישיבת ההדחה היתה עניינית ללא עלבונות מיותרים. ללא חברות בארגון אתה למעשה "ניתקע" ללא אפשרות קידום ושיפור תנאים.
במקרה אחר, קצין הסקוריטטה הממונה על הטיפול במקרים אלה הכיר את הוריי וכדי לדחות את רוע הגזירה הודיע לאחראים כי הזוג מעורב בעבודה בפרוייקט רב חשיבות ועליהם להשלימו לפני שיפוטרו. הוא הרוויח להם זמן וגם סייע להם לחפש עבודות חדשות. איבוד העבודה חזר פעמיים.

הרי אין תמונות שמתאימות בול לסיפור אז הנה, בשביל האתנחתא הגרפית, אחד הפסלים שבזמן צ'אוצ'סקו הוצאו מפארק קרול שהיה כזכור מקום מאד פופולרי ומשמעותי בחייו של אבא. כל זה כדי שלא יאפילו על המונומנט המכוער שבנה הרודן במקום. לאחר ההפיכה הוחזרו הפסלים למקומם המרכזי בפארק

ב-69 או 70 יצאה סבתא "מיה", אימו של אבא לביקור קרובים בישראל כתיירת. ההתלהבות היתה רבה. באותו זמן נקראו שני סביי ואבי לתחנת המשטרה המקומית עם הצעה לשוב ולחדש את בקשת היציאה שלהם לישראל עם סיכוי טוב שתאושר. החששות היו רבים. מצד אחד סבתי שחזרה מישראל עודדה אותם בהתלהבות בעקבות מה שראתה בעיניה וגם שמעה מקרוביה. מצד שני פנה אבי אל השלטונות ואמר: "בבקשות הקודמות התנאים היו אחרים. ב-58 היינו רווקים, ב-60 רק נישאנו. כעת אנחנו מטופלים בשני ילדים קטנים. אי אפשר לשאת את האפשרות ששוב נאבד עבודות ללא אישור הבקשה. ללא פרנסה מדובר עכשיו בסיכון שאי אפשר לקחת". הפעם לפחות, אכן לא הודיעו למקומות העבודה על הבקשה וכך לפחות יכלו לשמור עליהם, למרות הבקשה החדשה.
אבי אימי, סבא טוטי, חשב על העניין והודיע לאמא שעבר כבר זמן רב מדי, הם "זקנים" מדי וקשה להם מדי להתחיל חיים חדשים בארץ זרה. הם החליטו לא להצטרף לבקשה שוב. אמא לקחה את זה קשה במיוחד ואחרי לילה של בכי נשבר סבא ולא יכול היה לעמוד בתגובה הקשה ולפיכך הצטרפו גם הם מחדש.

והנה גם סכר וידררו שכבר ראינו. הפעם תמונה מצד הסכר

התחושה היתה שאו-טו-טו זה קורה. מניסיון העבר קצת חששו מלהתחיל למכור את רכושם אבל אמא ואבא ערכו מסיבת פרידה גדולה לחבריהם והשמחה היתה רבה. אממה...האישור סירב להגיע. בהמשך עוד הסתבר שפטנט שטותי שהיה רשום על שם ההורים עדיין לא עבר רישום מסודר שיעביר אותו לחסות המדינה. הממונה על אבי סיכן עצמו ושלח אותו "בשוּשוּ" עם הניירות המתאימים לבצע קיצור הליכים לפיתרון הבעייה. עוד זמן עבר ויום אחד מודיעה סבתי לאמא בהתרגשות שבאו "לבדוק את הדירה". זאת היתה לראשונה אינדיקצייה אמיתית שיש מועמדים חדשים לכניסה לדירתנו ב-Calea Plevnei, שאפשרית רק בעת פינוי הדירה. ואכן, השנה היא 1972 והאישור מתקבל.
עוד דרמה קטנה מתרחשת לאחר שדודי, אחיו של אבא, אנדי, שרק התחתן, יוצא עם הודעה משביתת שמחה. משפחת אישתו לא הגישה בקשת עלייה ובעצם הוא עצמו עומד בפני הפרדת משפחתו החדשה והחליט לוותר על העלייה ולהישאר איתה. עוד לחץ קל, אישתו ממלאת את הטפסים ובאורח מפתיע ומזורז מתאפשר גם לה לעלות וכך, כל משפחת פישלר, הקומפקטית אך המאוחדת מגיעה לישראל.

ישראל ורומניה, משולבות אצלנו עמוק בהיסטוריה. כאן בבית הכנסת בבראשוב. לשם נגיע בהמשך.