יום שבת, 22 באוגוסט 2009

תעשה לי אחד דוֹבּוֹש ופעמיים קרמשניט

מילה על הכינויים במשפחה. איכשהו נראה שלכל אחד ברומניה יש איזה כינוי המשמש הרבה יותר מהשם המקורי. הרבה פעמים מדובר באיזו פרפרזה על השם המקורי. כמו למשל אבא תיאודור או תיאודוֹרוּ שהפך פשוט לדורו. בסיטואציות אחרות החיבור של הכינוי לאדם קורה בכל מני נסיבות מוזרות לפעמים לא ידועות. למשל זיזי, שכבר הוזכרה, ששמה האמיתי הוא בכלל אורטנסה (Ortansa). אמא קיבלה את צוּקוּ. מסתבר שאביה, ש"היה מת עליה" (כך על פי אמא....) היה מרבה להקפיץ אותה באוויר תוך ליווי השעשוע בקולות "צוּק צוּק צוּק"...ומכאן ההקשר ברור. קרין, כתינוקת-ילדונת הצמידה לסבים והסבתות את הכינויים שליוו אותם לאורך כל הדרך. לעצמה היא קרה "טאטיקה". מצד אמא סבא "טוֹטי" וסבתא "בא" ומצד אבא סבא "בּוּבּוּ" וסבתא "מִיָה". והיה גם דוד "בּוּמי", או בכינוי השלם "נֶהנֶה בּוּמי" (נהנה = דוד). נהנה בומי היה דודה של אמא, אח של סבא טוטי. האח האמצעי, הרופא. כזכור היו שלושה אחים. הבכור מנהל בנק ובעל מפעל אבן ארגוניט, ננה בומי הרופא ואח נוסף חקלאי. כל משפחותיהם נפלו למלתעות הנאצים, 33 במספר. רק 3 שרדו את השואה. נהנה בומי, בנו הבכור אנדריי המכונה באנדי. אביו מצא אותו במחנה, חולה טיפוס ועל סף המוות. כרופא, חיבר את כל יכולותיו והצליח להציל אותו. השיג קצת מזון מפה, קצת תרופות משם. השלישית ששרדה היתה אישתו של האח הגדול לבית לדרר (בעל מפעל האבן), מרתה.

מעבירים את הזמן הארוך בדרכים בצפיה היומית ב...בוב ספוג. תום בשעת ריכוז

למרתה היתה אחות חורגת בשם אנג'לה. לאחר המלחמה התחתן איתה ננה בומי מחדש. הוא גם הצליח לקבל חזרה את רכוש המשפחה. חלק ממנו היה בית גדול ויפה בכפר טוֹפליצַה (Toplita). החל מגיל 12 התארחה אמא בכפר במשך שלושת חודשי הקיץ. היא זוכרת חצר ענקית, דשא גדול ועצי פרי בקצהו. במשך 4-5 שנים, עד סיום לימודיה התיכוניים, היתה עושה מדי שנה את הדרך הארוכה לבד (לא יאומן!!), ברכבת, מבוקרשט לטופליצה. בטופליצה היו ה"קרמשניט והדוֹבּוֹש הטובים בעולם". מדובר כזכור באזור טרנסילבניה עם ההשפעה ההונגרית החזקה. שתי בריכות היו בכפר. "שטרַנד" הוא המונח המקומי לבריכה. אחת קטנה, בה למדה אמא לשחות ושנייה, גדולה יותר אליה היו מטפסים דרך ארוכה יותר ברגל.

נוף הנהר היפה נראה היטב בדרך למעלה

מסתבר שהנהר לא רק לנוף. החום הכבד מבריח אליו להתרעננות

השטרנד - סתם בריכת שחיה אבל במקרה הזה עם היסטוריה

אין ספק שהשואה הותירה צלקות עמוקות במשפחת אמי. קשה לדעת מה בדיוק עבר על נהנה בומי ובנו באנדי. הם לא הרבו לדבר על כך אבל השריטות ניכרו בהם תמיד כנראה. כשכבר נישאלו הם ליוו את הסיפורים בצחוק בשעה שאחרים הזילו יותר מדימעה אחת. אולי מעין תגובה טראומטית. היתה גם סוג של התקרבות קלה אל האמונה בעקבות הטרגדיה הקשה של איבוד המשפחה. אמא זוכרת ארוחות שלא התחילו בלי תפילה של נהנה בומי. גם סבא טוטי היה מקפיד ביום כיפור לשמור לעצמו יום חופש וללכת לבית הכנסת להתפלל על משפחתו שנירצחה. אמא גם מספרת של ימים שישנה עם ספר תהילים מתחת לכר.

מרימים כוסית או יותר נכון בקבוק לרגל שחזור חגיגת העוגות בטופליצה

ואיזה חגיגה זו היתה. בקפיטריה של טופליצה. התחשק לנו קפה וקיבלנו ערימת עוגות. גם הדובוש מככבת

הפער בין אמא לבאנדי, בן דודה הוא שמונה שנים. כשהחל ללמוד הנדסה הגיע לבוקרשט. אמי פינתה לו את חדרה ולמעשה גרה תקופה יחד עם הוריה, בחדרם. הוא אפילו נישאר שם תקופה לאחר לימודיו. במהלך תקופה זו הכיר חברה של אמא ללימודים, גראציילה, שלימים הפכה להיות אישתו הראשונה. הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו. באנדי עזב את רומניה לגרמניה יחד עם אישתו השנייה ממנה התגרש מיד לאחר העזיבה. יש לציין כי ניסה לחיות בארץ לתקופה קצרה אבל מבחינה מקצועית לא מצא את מקומו (בצדק - שכן עסק בתחום לא מפותח לישראל). לא ברור, גם למרות העניין המקצועי, איך יכול היה אחרי השואה לחיות בגרמניה אבל כך היו הנסיבות ועד היום הוא חי בפרנקפורט. מה שבטוח, לדעתי, אנחנו לא רשאים לשפוט אותו.
גראציילה, אישתו הראשונה נישארה עמוק בליבו כנראה ואמא מספרת כי אמר כי היא כנראה האישה של חייו. מסוג המשפטים הגדולים שנראה שהיו נאמרים בתקופות האלה ופחות בימינו. כך או כך, לאחר יציאתו לגרמנייה דאג להוציא את גראציילה באמצעות תשלום כספים במקומות הנכונים ברומניה. היא באה אליו והם התחתנו שוב וחיים יחד עד היום. בשנים האחרונות הפך באנדי את השואה לסוג של "תחביב". מתעניין, קורא, חופר. ביד ושם בילה שבוע וחקר את קורות משפחתו.

והנה גם אנו מגיעים לטופליצה. לא תמצאו בה שום דבר מיוחד ששווה לראות אותו. עוד אחד מהמוני כפרים רומניים טיפוסיים ואולי גם חד-גוניים. את הבית היפה של ננה בומי כבר מזמן אי אפשר לראות. הכפר שינה פניו לחלוטין והבית נהרס. גם הרחוב הראשי, אשר קרוב אליו היה הבית, נראה אחרת. עצרנו בו וניכנסנו לבית הקפה המקומי בדיוק בזמן סיום התפילה של יום ראשון בכנסייה המקומית. אחרינו באו התושבים המקומיים לבושים בבגדי יום א' החגיגיים שלהם. העמסנו מבחר עוגות ממיטב תוצרת הקפיטריה. הדוֹבּוֹש אמנם כבר בנוי אחרת היום, לפי אמא, אבל אנחנו לפחות סגרנו מעגל. עלינו גם לשטרנד, לבריכה הגדולה. הנוף מלמעלה מקסים וצופה אל נהר המוּרֶש המלווה אותנו גם ככה לאורך הדרך. ערימות החציר הטיפוסיות מפוזרות בשדות מתחתינו. הבריכה התכולה, מוקפת יער, דשא וצימחייה. נראית נחמד, אבל גם היא בעצם רק בריכת שחייה טיפוסית. בזמן שהאוטו התגלגל חזרה בירידה שזה עתה עלינו ניסינו לדמיין את אמא הילדה מטפסת לה ברגל בחום הקיץ מצפה כבר לטבילה צוננת. לא יודע אם אנחנו הצלחנו אבל נראה לי שהיא בטוח ניזכרה.

מקושט. תענוג להתבונן

ולא רק להתבונן. טעימות מקיר לקיר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה