במסגרת מחול השדים "של-לפני...", אני בקושי מצליח להגיע לשאלה הקריטית, שנראית, לי לפחות, מהותית; למה אני מצפה מהנסיעה, הטיול, המסע, הסיבוב? שאלה כבדה. למה? כי יש הרבה מטרות שמתנגשות כאן וקצת קשה לי לבודד אותן.
אם ניקח רגע צעד אחורה אז במהלך הימים האחרונים כשחשבתי על זה ניסיתי להסביר לעצמי למה אף פעם נושאים היסטוריים הקשורים לעבר המשפחה לא ממש העסיקו אותי או משכו אותי לבדוק, לחקור לדעת. אני מודה, אני די חסר ידע בעבר, במה שנהוג לכנות שורשים. פעם היה לי זיכרון טוב, ככה אני זוכר. היום זה נראה כאילו דברים שקרו לפני שנים ספורות, שלא לדבר על אתמול, הם לפעמים זיכרון מעורפל. חדוה תמיד מספרת לי סיפורים מדהימים שכביכול קרו לנו ואני מביט בה במבט זגוגי. לפעמים מהנהן בחוסר נוחות כשהיא שואלת אם אני זוכר. במציאות כזאת אם אני נילחם על הזיכרונות של אתמול למה לי בכלל לחפור בעבר הממש רחוק. אפילו לא הייתי שם. בינינו, זה לא ממש מידע שימושי. זה בעצם מידע שצריך לעבור הלאה. מן מטען גנטי שמיועד לדורות הבאים אבל אין ממש מה לעשות איתו חוץ מלדעת אותו.
העיסוק בנוסטלגיה באופן כללי תמיד היה נראה לי מיותר. אפילו לכנס מחזור של עשרים שנה לבית הספר לא הלכתי. נוסטלגייה היא בד"כ עסק שטחי. סקרנות, מציצנות אפילו, בגלל שהיא מסתכמת בכמה שאלות בנאליות לגבי מה עבר על אנשים שהכרנו ומה קורה איתם היום: מה אתה עושה? כמה ילדים? כמה כסף יש לך בבנק? משהו כזה. דווקא מאז גיל 40 אני מוצא את עצמי מציץ קצת בתמונות מהעבר שניתקלתי בהם במקרה, המום מאיך נראיתי ומסתקרן איך נראים האחרים היום. ויזואלית. הם לא באמת מעניינים אותי.
ניתקלתי בפוסט של אברי גלעד באיזה בלוג שהוא זנח. נראה לי שהוא איכשהו מצליח סוף סוף לתת לי נימוק רציונלי למה הנוסטלגיה היא בסך הכל מיותרת. למי שאין כח לקרוא רק אומר בכמה משפטים שבכל רגע שעוסקים בנוסטלגייה לא עוסקים במה שקורה איתנו עכשיו, וגם לא בבניית העתיד שלנו. לכאורה יש בזה מן אמירה שהעבר יותר חשוב לנו ממה שקורה איתנו היום, מה שכנראה אינו נכון.
למרות כל האמירות המתנצלות ה"כאילו פילוסופיות" האלה, מגיע בכל זאת הזמן לעסוק בנושא בלי הקשרים יותר מדי רציונליים. מעין חצי צורך לקחת ולטעון את המטען הגנטי של השורשים בתוכן ממשי. כמו הצורך להתרבות ו"להפיץ" את הגנים שלנו, ננסה לבנות איזה חבילה נאה שתמשיך הלאה רק על מנת לשוב ולהמשיך הלאה לאחר שעיינו בה צאצאינו. בכל זאת, אנחנו לא סתם היסטוריה. הילדות שלנו היא שחור-לבן אמיתי. ניחוח דהוי של פעם. מסע בזמן לאירופה הקודרת. ככה לפחות זה יוצא בתמונות.
היות וזה מעולם לא עמד בראש מעייני זו כנראה הזדמנות מעניינת ויוצאת דופן לקחת את נושא ההיסטוריה המשפחתית ולנסות לטפל בה בצורה קצת סיסטמתית. יש תחנות חשובות, ויזואליות, שיהיה נחמד להיות בהן ולדעת שיש להן הקשר אישי – בית שנולדתי, פארק שהייתי, מקום שטיילו הוריי וכד'. בסופו של דבר אלה רק נקודות. הערך האמיתי בעיניי הוא ההזדמנות להתמקד בשורשים כעיסוק עיקרי לבנות פסיפס ורצף של סיפורים שיהפכו למשהו שלם, להתמקד בשאלות שמתוך איזה חוסר עניין וריצה תמידית אחרי ההווה לא נישאלו. מודה שאני שואל גרוע, אבל אולי ההימצאות של כולנו יחד תהיה מעין בריינסטורמינג מוצלח שיצליח לחשוף ולהציף כמה שיותר דברים על פני השטח ובגלל הפוקוס עליהם גם יזכו לתיעוד מכובד. יש לנו קבוצה עם יכולות מגוונות – אבא ואמא מצויידים בזיכרונות, קרין, חדוה ונחמן שואלים מצויינים ואני סתם אתעד לי בשקט. נקווה שהילדים לא יתחרפנו מהעסק ה"אקדמי".
בכל מקרה מדובר בהזדמנות באמת די נדירה לקחת את הנושא כמשהו מרכזי ולא עסק צדדי שעלה כדרך אגב באיזה הקשר ומייד שב ונעלם בנבכי שגרת החיים הרגילה.
אבל חוץ מזה יש פה עוד כמה הזדמנויות נהדרות. להיות שבועיים נטו עם המשפחה, ספציפית עם חדוה והילדים. בעצם לא עשינו את זה מעולם. לעשות דברים כיפיים, לראות טבע חזק, טיולים, מקומות, אנשים, לחוות חופשה יחד. פשוט להיות ביחד. נראה לי יכול להיות מאד כיף. מסקרן...
מקווה שיעבור כחוויה טובה, שנדע לתת מרחב לכולם, שימנעו החיכוכים והטונים הגבוהים. שיהיה נעים. לא קל בכור היתוך שכזה לעבור שבועיים שלמים. נקווה שנתמקד בטוב ולא בזה שפחות טוב. או-טו-טו מתחילים.
תהנו.
השבמחקגם אני שותף לסניליות, ההתעלמות מהעבר וחוסר ענין במורשת המשפחתית. בשורה התחתונה, אני חושב שהיחס שלי בעיתי ויש לי כמה הסברים פסיכולוגים אפשריים שמסבירים אולי אותו, ואני שומר לעצמי.
בכל מיקרה תהנו גם ברובד המשפחתי וגם בהיסטורי.
בי
בעז