אני פרי ביטנה של אדוויגה לבית ליבוביץ' (זה ליבוביץ' אחר שאין לו קשר לחדוה). הוריה היו ליבו ליבוביץ', בן למשפחה של 14 ילדים (שחלקם הספקתי להכיר) וגיזלה לובל. על הוריהם אינני יודע דבר מלבד שהיו מתגוררים בכפר קטן באזור BACAU ושאחד הדורות היו בעלי מסבאה מקומית. גם ידעתי שאבי סבי או סב סבי היה מוציא את הלשון הצידה כשהיה דופק מסמרים.
זה הכל ואין מי שיגדיל לי את הידע. בין 14 הילדים (בנים ובנות - אחת מהם טבע בנחל הביסטריצה) סבא ליבו היה היחיד שנשלח ללמוד בשוויץ רפואה. בגלל המעמד שקיבל ובשל היותו כנראה המבוגר בין האחים, כולם קראו לו "ננה דוקטורו" (דוד רופא). סבי הוא זה שבצד שמאל.
הוא התחתן, כאמור, עם גיזלה לובל לאחר אירוסין של שנה וב-1909 (דהיינו לפני בדיוק מאה שנה) היא ילדה בת שנקראה אדוויגה. בהיותו ציוני וחילוני (על פי הגדרה עצמית) סבי לא הסכים לתת לה שם עברי. הם היו מתגוררים במקום ספק כפר ספק עיירה ששמה ODOBESTI במחוז פוטנה. היה להם בית גדול ויפה התואם את מעמדו כרופא. כשהילדה הייתה בת 5 פרצה מלחמת העולם הראשונה ולמרות שליהודים ברומניה לא היה מעמד של אזרח בזמן זה, נקרא סבי לדגל וקיבל דרגת רב"ט בתפקיד רופא. כנראה שפעילותו במלחמה הייתה יוצאת דופן עבור רופא צעיר יהודי כי הוא קיבל אות כלשהו של הצבא הרומני (זה מופיע במסמך אינטרנטי של הפדרציה היהודית ברומניה) ובהמשך גם אזרחות רומנית. סבי מופיע בשנתון 1924 של בעלי מקצועות חופשיים באודובשט שמצאתי באתר של ספריית הקונגרס האמריקאי.
http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/ampage?collId=gdc3&fileName=scd0001_20030122001ropage.db&recNum=604
עם אבי הסיפור יותר כמוס. סבי, אב אבי הגיע ליאשי (IASI) מאיזשהו כפר בצפון מולדובה כאשר שמו היה "בורך סן פישל גדלהוי" או בעברית צחה: ברוך בן גדליה פישל. שם הוא רכש מקצוע מבוקש -מנהל חשבונות. כדי למצוא עבודה ביתר קלות שינה את שמו היותר מדי יהודי למשהו מוכר יותר אז: ברנרד פישלר. הוא נישא לסופיה מבית סופרין והלכו להתגורר בבית ברחוב תאודור הקדוש מס. 21, ביאשי שם נולד, ב-1908 אבי שקיבל שם עברי כדין: שלום פנחס בן ברוך אבל גם שם שהיה צריך להתאים לשם המשפחה עם הצליל הגרמני: פרידהרד (או בקיצור-שומו שמיים-פריץ!) את הבית ברח' תאודור הקדוש 21 אפשר היה לראות עדיין בשנת 2008 כשביקרנו ביאשי.
אדויגה, שלמדה בעיירת הולדתה ולאחר מכן בבירת המחוז, פוקשני וגם פריץ, שלמד ביאשי בבית ספר מאד נחשב (נדמה לי ששמו LICEUL NATIONAL),. הלכו ללמוד בערך באותו זמן בפקולטה לרפואה של יאשי.
אדוויגה למדה רוקחות ופריץ רפואה. פריץ, שתמונתו מעידה על גבר נאה, והיה "משחק אותה" עם בנות בלי בעיות, נדלק על הילדה "הפרובינציאלית" (פוקשני לא הייתה כלום ליד יאשי, עיר גדולה עם מסורת תרבותית עשירה ביותר) וב-1934 לאחר שסיימו את הלימודים התחתנו.
ועברו לגור בעיר הגדולה, בוקרשט בירת רומניה. ביתם השכור, ברחוב ינקיצה וקרסקו (ENACHITA VACARESCU) מס. 6 http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/ampage?collId=gdc3&fileName=scd0001_20078205001abpage.db&recNum=245
הוא התחתן, כאמור, עם גיזלה לובל לאחר אירוסין של שנה וב-1909 (דהיינו לפני בדיוק מאה שנה) היא ילדה בת שנקראה אדוויגה. בהיותו ציוני וחילוני (על פי הגדרה עצמית) סבי לא הסכים לתת לה שם עברי. הם היו מתגוררים במקום ספק כפר ספק עיירה ששמה ODOBESTI במחוז פוטנה. היה להם בית גדול ויפה התואם את מעמדו כרופא. כשהילדה הייתה בת 5 פרצה מלחמת העולם הראשונה ולמרות שליהודים ברומניה לא היה מעמד של אזרח בזמן זה, נקרא סבי לדגל וקיבל דרגת רב"ט בתפקיד רופא. כנראה שפעילותו במלחמה הייתה יוצאת דופן עבור רופא צעיר יהודי כי הוא קיבל אות כלשהו של הצבא הרומני (זה מופיע במסמך אינטרנטי של הפדרציה היהודית ברומניה) ובהמשך גם אזרחות רומנית. סבי מופיע בשנתון 1924 של בעלי מקצועות חופשיים באודובשט שמצאתי באתר של ספריית הקונגרס האמריקאי.
http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/ampage?collId=gdc3&fileName=scd0001_20030122001ropage.db&recNum=604
עם אבי הסיפור יותר כמוס. סבי, אב אבי הגיע ליאשי (IASI) מאיזשהו כפר בצפון מולדובה כאשר שמו היה "בורך סן פישל גדלהוי" או בעברית צחה: ברוך בן גדליה פישל. שם הוא רכש מקצוע מבוקש -מנהל חשבונות. כדי למצוא עבודה ביתר קלות שינה את שמו היותר מדי יהודי למשהו מוכר יותר אז: ברנרד פישלר. הוא נישא לסופיה מבית סופרין והלכו להתגורר בבית ברחוב תאודור הקדוש מס. 21, ביאשי שם נולד, ב-1908 אבי שקיבל שם עברי כדין: שלום פנחס בן ברוך אבל גם שם שהיה צריך להתאים לשם המשפחה עם הצליל הגרמני: פרידהרד (או בקיצור-שומו שמיים-פריץ!) את הבית ברח' תאודור הקדוש 21 אפשר היה לראות עדיין בשנת 2008 כשביקרנו ביאשי.
אדויגה, שלמדה בעיירת הולדתה ולאחר מכן בבירת המחוז, פוקשני וגם פריץ, שלמד ביאשי בבית ספר מאד נחשב (נדמה לי ששמו LICEUL NATIONAL),. הלכו ללמוד בערך באותו זמן בפקולטה לרפואה של יאשי.
אדוויגה למדה רוקחות ופריץ רפואה. פריץ, שתמונתו מעידה על גבר נאה, והיה "משחק אותה" עם בנות בלי בעיות, נדלק על הילדה "הפרובינציאלית" (פוקשני לא הייתה כלום ליד יאשי, עיר גדולה עם מסורת תרבותית עשירה ביותר) וב-1934 לאחר שסיימו את הלימודים התחתנו.
ועברו לגור בעיר הגדולה, בוקרשט בירת רומניה. ביתם השכור, ברחוב ינקיצה וקרסקו (ENACHITA VACARESCU) מס. 6 http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/ampage?collId=gdc3&fileName=scd0001_20078205001abpage.db&recNum=245
לא קיים כי נהרס תחת שלטונו של צ'אושסקו כאשר הנ"ל בנה את מתחם "בית העם" המפלצתי (ועל זה נדבר במקום אחר). שם נולד (בבית כיאה למשפחה מכובדת) די מהר, בשעה טובה ב-21.9.1936, בנם הראשון, אביכם והיום זקן המשפחה תיאודור (אולי על זכר כתובתו הראשונה של האב) מורל (דורו, דורוצו...).
כנראה שהבית היה קטן מאד וגם כנראה שהכנסותיו של ד'ר פישלר אפשרו להם לעבור חיש מהר לדירה שכורה חדשה שרק נבנתה על ידי יהודי אמיד, מר בלומנפלד, לא הרחק משם ברחוב שרבאן וודא (SERBAN VODA) מס. 66 ושלט המודיע על הימצאות ד'ר פ. פישלר במקום התנוסס לו על השער היפה של הבית. הדירה שם הייתה גדולה, 3 חדרי שינה על סלון מרכזי עם כל השרותים הנדרשים כולל חדר למשרתת, שני חדרי שרותים (אחד למשרתת גם כן), חדרונים לאחסון מזון וחדרון לאחסון חפצים וגם מחסן במרתף ומחסן בעלית הגג. בלי לדבר על חדרון צמוד לסלון וחדר שינה של ההורים בו המשפחה הייתה אוכלת (ושהפך מאוחר יותר ל"מעבדה כימית" שלי) בזמנים של צמצומים ופרוזדור ארוך המוביל למטבח שם נמצא המקרר (עם קרח כמובן). הדירה הייתה בעלת חימום מרכזי ומים חמים מרכזיים דבר די מקובל בבתים חדשים ויוקרתיים. אחד החדרים היה, כמובן, מרפאתו של הרופא ואחר, צמוד לראשון, היה מיועד ל...שום דבר אבל היה בו שולחן עבודה וספריה. הילד ישן שנים עם ההורים במיטת תינוקות. אינני זוכר איפה ישנתי עד שאחי נולד.
בסלון היו שני מזנונים גדולים, שחורים ויטרינה שולחן כבד, שחור מכוסה במפה שסבתי רקמה ו...פסנתר שאימי למדה פעם כראוי לילדה יהודיה מבית טוב (למרות שנטיותיה היו לכיוון הציור דווקא). השולחן היה מתאים בדיוק לילד וחבריו להפוך ל"מחנה".
חדר השינה של ההורים עם מיטה כפולה גדולה, ארון בגדים ושולחן/מראה לאיפור (שלא שימש אף פעם את אמי למטרה זו), שכולם, בבוא העת, הובאו לארץ, הכיל, כאמור, גם את מיטתי כורסה גדולה, כורסה קטנה ושולחן קטן (מזכוכית?). ארוניות הלילה - כל אחד עם שתי מגירות עם ידיות מאותו עץ שבלטו. אני מספר את זה כי לאמי הייתה מנורת לילה שהיתה תפוסה על ידית אחת. מאוחר יותר תראו את הקשר. על ארונית אמי ישב גם הטלפון (מספרו זכור לי עד היום - 44184 מופיע במדריך הטלפונים של בוקרשט משנת 1938 http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/ampage?collId=gdc3&fileName=scd0001_20080225001abpage.db&recNum=242)
ומאוחר יותר אספר סיפור הקשור לטלפון ולמנורת לילה.
אצל הסבא והסבתא ביאשי או באודובשטי הייתי, אני חושב פעם אחד לפני המלחמה, אולי ב-1940 כי אחרי זה לא היה קל לנוע בארץ ממקום למקום. אינני יודע ואני חושב שבבית לא דיברו אף פעם, איך סבא וסבתא מיאשי נמלטו מהפוגרום. למרות ביקורי האחד אצל סבא וסבתא ביאשי והגיל המאד צעיר זכרתי את המראה המיוחד של ביתם - שלסלון היה דלת ישירות לרחוב - וכך הכרתי את הבית כשביקרנו ביאשי ב-2008. מהבית באודובשטי לא זוכר כלום מלבד שהיה לו חצר מקדימה וגם חצר מאחורה (יותר גדולה) וגם שהיתה מרפסת ממנה נפלתי כשטיפסתי על כסא הנוח שעמד ליד המעקה. בדיעבד אני חושב שהגובה לא היה מי יודע מה כי לא קרה לי כלום מהנפילה הזאת.
עם סבתא גיזלה באודובשטי - 1937
עם סבא ברנרד באודובשטי - 1937מהשנים הראשונות של חיי אני זוכר היטב את ליל ה-10 בנובמבר 1940 כאשר התרחשה רעידת אדמה חזקה מאד (דרגה 7.4 בסולם ריכטר). עד היום אני שומע את רעש הסירים בארון שבמטבח ואת אבי אתי בידיים עומד מתחת למשקוף הדלת. הבניין שלנו החזיק מעמד יפה ובבכלל בבוקרשט התמוטט רק בניין גדול אחד ששמו היה CARLTON, הבנין הכי גבוה בעיר (13 קומות). כמו כן אני זוכר את מראה השריפה הגדולה שכילתה את בית הכנסת הספרדי הגדול בעיר (קהל גרנדה) ושהוצתה על ידי המורדים הלגיונרים שהתמרדו נגד משטרו של אנטונסקו, הדיקטטור שלא ראה בעין יפה את התעצמותם בתמיכת היטלר.
כידוע בשנת 1940 פרצה מלה"ע השניה. ב-1941 היא התפשטה לרוסיה ורומניה הצטרפה ספק כבת-ברית ספק כנגררת של גרמניה. ב-1942 יהודים נלקחו לעבודות כפיה. בהיותו רופא אבי זכה להיות מגויס כרופא של שבויים רוסיים. אני זוכר אותו במדי צבא רומניה ואני גם זוכר ביקור במחנה בו אבי היה משרת כרופא שבויים.
ב-1942, בהיותי בגיל 6 נשלחתי לגן של הקהילה הספרדית (שהייתה אז הקרם דלקרם של הקהילה היהודית) ברחוב נגרו-וודא, מרחק של כ-1 ק"מ מהבית. מהגן אני זוכר את זה שהפך לחברי הטוב, ראדו סוזי. כמו כן אני זוכר שהייתי מאוהב בילדה עם צמות שקרו לה סושה פרידמן. אז לא ידעתי כי זו הייתה בתו של רב חשוב בקהילה. פגשתי אותה לפני כמה שנים, בביקור תנחומים אצל אישתו של חברי ראדו (ראובן) שנפטר בטרם עת באופן פתאומי, בארץ; היא נשואה לרב ויש לה מיליון ילדים.
ב-1943 התחלתי ללמוד בבית הספר של אותה קהילה. שם למדתי 5 שנים ויש לי משם זכרונות רבים בין היתר על תעודת ההצטיינות האחת והיחידה שקבלתי עבור...נוכחות במקהלה!!
השתתפתי במופעי ילדים בתיאטרון BARASHEUM היהודי ושיחקתי כחלוץ מארץ ישראל, עכביש וגם קצין צי.
בבית הספר שיחקתי את תפקיד הראשי יחד עם ילדה שהייתה באותו בית ספר אך בחטיבת הבנות ובכיתה אחת יותר גדולה, קרו לה כרמלה (כרמי). היינו שני אחים שיוצאים למסע חיפוס אחרי 10 השבטים האבודים שמעבר לנחל סמבטיון. היתה הצלחה גדולה אבל אני זוכר רק שאני "אחותי" התנשקנו מאחורי הקלעים (אני הייתי בכיתה ד' אני חושב -ילד מתקדם!).השנים בבית הספר הספרדי היו שנים יפות. הבית ספר הוציא ילדים שבהמשך רבים מהם היו בקו הראשון של אומנויות, מדעים וכו'. עם חלק מהם אני שומר קשר עד היום. אך החבר הכי טוב היה ילד שגר לא רחוק ממני ושמו היה רדו סוזי איתו ביליתי המון זמן. אבל גם אחרים: אנדרי רואה, שגם אתם מכירים, ניקי גרויה (גולדנר) שהקשרים איתו חודשו ב-2008, לוצ'יאן רוסמן (ד'ר אורי רמון), אדי קוסטינר ואחרים. מנהל בית הספר, ד'ר אוג'ן יוסף קמפוס היה אדם משכמו ומעלה, איש ספרות (היה זמן רב עורך של מגזין ספרות רומני, יוקרתי ביותר ROMANIA LITERARA) ומורה שלא היה לי כמוהו. עד היום אנחנו שומרים קשר (לפני 5 שנים חגגנו לו יום הולדת 90 ושנה הבאה מתוכנן "כנס" לכבוד שנתו ה-95!) והוא זוכר את רובנו. תופעת טבע! גם המורים האחרים היו מצויינים ואני זוכר כמעט את כולם. לצערי, בית הספר במתכונת המקורית נסגר על ידי המשטר החדש והילדים התפזרו לבתי ספר אחרים לפי מקום מגורים. אני וחברי ראדו הלכנו בהמשך לבית הספר היסודי (שהשתרע על 7 שנות לימוד) IENACHTA VACARESCU שראיתם אותו ושלמרבה השמחה היה ממש ליד ביתי. איזה כיף היה כאשר כל השנים לא הייתי צריך ללכת ברגל מרחק גדול מאד.
בבית ספר הזה היה לי מורה דגול למתמטיקה, FLOREA PASARICA. D. לפי השם והמראה החיצוני הוא כנראה היה ממקור צועני אבל איזה בן אדם! אצלו למדתי מתמטיקה כמו שצריך. אנחנו אהבנו אותו אהבת נפש, בעיקר ראדו סוזי, שהיה הרבה יותר טוב ממני במדעים המדוייקים. אני הצטיינתי בכימיה (היתה לי כבר "מעבדה" בבית) ומדעי הטבע (בוטניקה, זואולוגיה). אני בניתי כמה קופסאות עם חרקים (INSECTARIUM) וצמחים (HERBARIUM) שליקטתי בפארק קארול (שראיתם בטיול שלנו) ותרמתי אותם לבית הספר.
מאחורי בית הספר היה גינה ציבורית בה הייתי משחק עוד מגיל הרך והתמונה הבאה מייצגת את זה
נחזור קצת לתקופת המלחמה. אחי נולד (כנראה בטעות...) בדצמבר 1943 כשלאף אחד לא היה ראש לעשות ילדים. הוא באמת "ילד מלחמה".
מה שאני זוכר ממנה היא ההפצצה של בעלות הברית ב-4 באפריל 1944. האזעקות באו אחת אחרי השניה ואנחנו נאלצנו לרוץ למרתף ולעלות חזרה שלוש קומות. זה היה נורא. הייתי מפוחד נורא וכל הזמן התפללתי לקב"ה והבטחתי הבטחות רבות (בעיקר קשורות למשמעת) אם נצא בשלום. אחת האזעקות הייתה באמצע ארוחת צהריים הכוללת תפודים מטוגנים שהיה המאכל המועדף אצלי. כשנשמעה האזעקה סירבתי לרדת למקלט ללא התפודים!
מיד לאחר מכן הסבים מיאשי הגיעו אלינו כי הכוחות הרוסיים התקדמו לעבר גבול רומניה ופחדנו להשאירם ביאשי. שכרנו להם בית קרוב אלינו אך סבתא באה לעזור לאמי לגדל את התינוק. אחי היה בכיין לא קטן אבל הוריי היו בדעה שצריכים לתת לו לצרוח עד שמתעייף. סבתה סבלה מאד ואני זוכר ארוחה בה הסבים השתתפו ואחי צרח כרגיל. אף אחד לא זז מהשולחן וסבתא הייתה ממררת ב-"אוי-ואי-זמיר" נואש. זמן קצר אחרי הסבים מיאשי הגיעו גם הסבים מאודובשטי מאותה סיבה. זמן קצר לפני הגעת הסבים ובגלל ההפצצה עברנו לגור אצל איכר, בכפר ליד בוקרשט ששמו FUNDULEA. שם הייתי מבסוט כי יצאתי עם הפרות לאחו ויום אחד, טייס בריטי אידיוט בא לו לרוקן את מאגר הפצצות מעל הכפר. אני הייתי בשדות ולא ידעתי איך לרוץ יותר מהר "הביתה".
כאשר הכוחות הרוסיים נכנסו לרומניה דרך צפון מולדובה, עברנו לשכונה פרברית איפה ששכרנו בית ליד ביתה של אריאנה ומשפחתה. סבתא גיזלה הייתה חולת סרטן וזמן קצר לאחר מכן נפטרה בבית הזה.
ב-23 באוגוסט 1944 רומניה פירקה את הברית שלה עם גרמניה ועברו למחנה הרוסי. הגרמנים שעוד היו בסביבה הפציצו מן האוויר 3 ימים ללא הפוגה. דווקה בשכונה שהיינו היה מפעל פלדה גדול וזו היתה מטרה של המפציצים. אני הייתי אוסף חלקי ברזל מהפצצות שהתפזרו בכל מקום.
לאחר גמר ההפצצות יכולנו לחזור הביתה, בשרבאן וודא ולהמשיך בשגרה. אבל השגרה הייתה אחרת לגמרי ותוך זמן קצר הכל השתנה. השלטון עבר למפלגה הקומוניסטית בתמיכת רוסיה והחיים של האנשים הפכו קשים מנשוא.
בבית ספר הזה היה לי מורה דגול למתמטיקה, FLOREA PASARICA. D. לפי השם והמראה החיצוני הוא כנראה היה ממקור צועני אבל איזה בן אדם! אצלו למדתי מתמטיקה כמו שצריך. אנחנו אהבנו אותו אהבת נפש, בעיקר ראדו סוזי, שהיה הרבה יותר טוב ממני במדעים המדוייקים. אני הצטיינתי בכימיה (היתה לי כבר "מעבדה" בבית) ומדעי הטבע (בוטניקה, זואולוגיה). אני בניתי כמה קופסאות עם חרקים (INSECTARIUM) וצמחים (HERBARIUM) שליקטתי בפארק קארול (שראיתם בטיול שלנו) ותרמתי אותם לבית הספר.
מאחורי בית הספר היה גינה ציבורית בה הייתי משחק עוד מגיל הרך והתמונה הבאה מייצגת את זה
נחזור קצת לתקופת המלחמה. אחי נולד (כנראה בטעות...) בדצמבר 1943 כשלאף אחד לא היה ראש לעשות ילדים. הוא באמת "ילד מלחמה".
מה שאני זוכר ממנה היא ההפצצה של בעלות הברית ב-4 באפריל 1944. האזעקות באו אחת אחרי השניה ואנחנו נאלצנו לרוץ למרתף ולעלות חזרה שלוש קומות. זה היה נורא. הייתי מפוחד נורא וכל הזמן התפללתי לקב"ה והבטחתי הבטחות רבות (בעיקר קשורות למשמעת) אם נצא בשלום. אחת האזעקות הייתה באמצע ארוחת צהריים הכוללת תפודים מטוגנים שהיה המאכל המועדף אצלי. כשנשמעה האזעקה סירבתי לרדת למקלט ללא התפודים!
מיד לאחר מכן הסבים מיאשי הגיעו אלינו כי הכוחות הרוסיים התקדמו לעבר גבול רומניה ופחדנו להשאירם ביאשי. שכרנו להם בית קרוב אלינו אך סבתא באה לעזור לאמי לגדל את התינוק. אחי היה בכיין לא קטן אבל הוריי היו בדעה שצריכים לתת לו לצרוח עד שמתעייף. סבתה סבלה מאד ואני זוכר ארוחה בה הסבים השתתפו ואחי צרח כרגיל. אף אחד לא זז מהשולחן וסבתא הייתה ממררת ב-"אוי-ואי-זמיר" נואש. זמן קצר אחרי הסבים מיאשי הגיעו גם הסבים מאודובשטי מאותה סיבה. זמן קצר לפני הגעת הסבים ובגלל ההפצצה עברנו לגור אצל איכר, בכפר ליד בוקרשט ששמו FUNDULEA. שם הייתי מבסוט כי יצאתי עם הפרות לאחו ויום אחד, טייס בריטי אידיוט בא לו לרוקן את מאגר הפצצות מעל הכפר. אני הייתי בשדות ולא ידעתי איך לרוץ יותר מהר "הביתה".
כאשר הכוחות הרוסיים נכנסו לרומניה דרך צפון מולדובה, עברנו לשכונה פרברית איפה ששכרנו בית ליד ביתה של אריאנה ומשפחתה. סבתא גיזלה הייתה חולת סרטן וזמן קצר לאחר מכן נפטרה בבית הזה.
ב-23 באוגוסט 1944 רומניה פירקה את הברית שלה עם גרמניה ועברו למחנה הרוסי. הגרמנים שעוד היו בסביבה הפציצו מן האוויר 3 ימים ללא הפוגה. דווקה בשכונה שהיינו היה מפעל פלדה גדול וזו היתה מטרה של המפציצים. אני הייתי אוסף חלקי ברזל מהפצצות שהתפזרו בכל מקום.
לאחר גמר ההפצצות יכולנו לחזור הביתה, בשרבאן וודא ולהמשיך בשגרה. אבל השגרה הייתה אחרת לגמרי ותוך זמן קצר הכל השתנה. השלטון עבר למפלגה הקומוניסטית בתמיכת רוסיה והחיים של האנשים הפכו קשים מנשוא.
ב-1948 הבית ספר שלי, בית הספר של העדה הספרדית - אחד מבתי הספר היוקרתיים והטובים בעיר, הפך לבית ספר רגיל, המורים פוזרו וכך גם התלמידים שהיו צריכים ללמוד בבתי ספר הקרובים לבית. והבית ספר החדש שלי אכן היה קרוב מאד, כמו שלקרין ואריה היה בארץ, ברוממה. בבית הספר היה לי מורה למתמטיקה, משהו מהספרים! פרופסור פלוריה פאסאריקא (בתרגום לעברית: פרח ציפור) שממנו אכן התחלתי להבין משהו במתמטיקה (אם כי אף פעם לא הייתי ממש חזק בזה). לימים, הוא בא לארץ לבקר אותי והחבר שלי, ראובן סיני -אליאס רדו סוזי, ונורא שמחנו על זה. הוא היה אצלנו בארוחה ואחר כך נסע חזרה. כמובן נפטר מזמן.
לאחר שנתיים הלכתי לתיכון, לגימנסיה "שינקאי". שם למדתי 3 שנים (כיתות ח',ט' י'). את הכיתה האחרונה י'א סיימתי יחד עם כיתה י' וכך בגיל 17 נהייתי סטודנט בפקולטה להנדסה כימית במכון הפוליטכני בוקרשט, מוסד יוקרתי שלא היה כמוהו ברומניה. שנה שעברה חגגנו 50 שנה מאז סיימנו את תואר המהנדס הכימי ופגשנו את החברים שעוד בחיים (לצערי כמה מהחברים הטובים שלי הלכו לעולמם, חלקם בדרך, כנראה, לא טבעית בידי המשטר והנציגה שלו בתעשיה הכימית, אישתו של הרודן עצמו). באותה הזדמנות ביקרתי בבית הספר התיכון, שם התקבלתי יפה מאד על ידי המנהל ועשיתי סיור בין היתר גם בכיתה שלי ובאולם בו שיחקתי בהצגה מוצלחת מאד של גדול המחזאים הרומני, קרג'יאלה. לשמחתי יש לי רק זכרונות טובים וחמים מהתקופות האלה, מהמורים והחברים.
כאמור, התחלתי ללמוד הנדסה כימית במכון הפוליטכני של בוקרשט. משך הלימודין היה 5 שנים. היו אלה שנים יפות מאד ואני שומר קשר עד היום עם חלק מהחברים. משך הלימודים היה 5 שנים בהם למדנו הרבה כימיה והנדסה ובחופשים הכרנו הכרות קצרה עם העבודה המעשית במסגרת חובה. למדנו את הפעולות הבסיסיות של עבוד מתכות ותהליכים כימיים שונים. אני חושב שזה החלק הכי חשוב של הלימודים כי הרבה לא יודעים, למעשה, על המקצוע שנבחר. הסטודנטים ממין זכר עשו גם 2.5 חודש צבא בשתי תקופות, בקורס שני ורביעי - גם בזמן החופשים - שהיו מלאי חוויות ובידור. התקופה השניה בת 1.5 חודש עשינו באזור כרמים ויין והתגנבנו ליצרנים קטנים כדי לשתות יין חדש. באחד ה"יציאות" האלה הלכתי יחד עם חבר (רומני, פויון קוסמה ז"ל) והוא הודיע לי לאחר כוס אחד, שהוא לא יכול לשטות עוד ואני נאלצתי לסיים את כל הבקבוק לבד. בדרך חזרה למחנה התנדנדתי חזק וכיללתי את המפקדים בקול רם. כשהגענו עיקתי את הנשמה שלי ואחרי זה הייתי בסדר. אפיזודה אחרת הזכורה לי מהגיוס הזה: החברים שלי (שהם חבריי עד היום: זיגו וסימון) היו באותה תקופה בצבא מאותו סוג אך בעיר אחרת. והם תיכננו לי עוקץ: הסטודנטים קיימו תחרות על מי מקבל יותר מכתבים בזמן ההתגייסות. יום אחד אני קיבלתי איזה עשרה מכתבים דבר שהביא לי הצלחה בתחרות. אבל, אוי לי, כשפתחתי אותם הם כולם הכילו אותא טקסט חתום על ידי החברים שלי זיגו, סימון ואחרים מהקולגות שלהם. עולם, בסוף, צחקו ממני.
לאחר גמר הלימודים האקדמיים הלכתי לעבוד בעיר פלוישטי, מרחק 60 ק"מ מבוקרשט. שם פגשתי חברה מהלימודים שהכרתי אבל רק בצורה שטחית לחלוטין ושמה היה פרננדה לדרר. כנראה רצה הגורל ששני ילדים צעירים יהודים יפגשו וגם ישלחו לאותו מקום עבודה. למרות שעד אז אני לא בטוח שהחלפנו 20 משפטים בינינו, הקשר נוצר וגם האהבה פרחה. ואחרי שנתיים, ביוני 1960 התחתנו (אזרחית) ואחרי עוד חדשיים היתה חתונה כשרה למהדרין בבית הכנסת הראשי של בוקרשט, בית הכנסת הכורלי( TEMPLUL CORAL).
המשכנו לנסוע ברכבת יום-יום למקום העבודה, המכון לפטרוכימיה בפלוישטי. היה לא קל לקום בבוקר כל יום, קיץ-חורף, בשעה 5 ולחזור הביתה בשעה 5 בערב. גרנו יחד עם הורי אמא, ברחוב PLEVNEI, בבניין בו היתה פעם גם חנות אותה אביה קנה ב-1947 ופתח שם בית-מרקחת. אבל חיש-מהר, המשטר הלאים את בתי מרקחת וכל הכסף שהושקע ירד לטמיון.
ב-1958 מיד אחרי סיום הלימודים נרשמנו, כל אחד לחוד, כי עוד לא היינו מחוברים בכלל, להגירה לישראל. ב-1960, מיד לאחר החתונה נרשמנו מחדש כדי שנעלה לארץ יחד. אבל התאכזבנו מהר כי הבנו שללא תשלום כופר במטבע חזק לא ייתנו לנו להגר. היות ולא היה לנו מי שישלם וגם לא רצינו להגיע לארץ ולהיות מרגע הראשון שקועים בחובות חיכינו שאולי, בכל זאת...בגלל זה נמנענו מלהוליד ילדים למרות ששנינו רצינו בכך. נרשמנו עוד מספר פעמים להגירה, פעם לניקראגואה (?) ונדמה לי שפעם לצרפת כי אמרו שכך נוכל לצאת. אם כבר בחוץ אז לא תהיה בעיה להגיע לארץ. בינתיים נודע למקום העבודה שלנו שנרשמנו להגירה דבר שהיה מביא באופן אוטומטי לפיטורין. היות שהיו במקום העבודה שלנו (PETROCHIM) אנשים טובים ורחמנים וגם בגלל איכות העבודה שלנו, הם עשו שמיניות באוויר כדי שלפחות אחד מאיתנו יישאר מועסק. וכך יצא שאמא פוטרה אבל לא לפני שמצאו לה מקום עבודה אלטרנטיבי בפלוישטי. זו לא הייתה עבודה מתאימה אבל היתה פרנסה.
כידוע לכם ב-1964 נולדה קרין כי החלטנו שמה שיהיה יהיה ואי אפשר לדחות. ב-1968 הופיע גם אריה כך שהתמונה הושלמה. בינתיים את אמא הספיקה לחזור חזרה ל-PETROCHIM וגם להיות מפוטרת פעם שניה. זאת כי בינתיים נרשמנו עוד פעם בעקבות ביקורה של סבתא מיה בישראל. היא גם קיבלה ה"הבטחות" כביכול, שאו-טו-טו אנחנו מקבלים היתרי הגירה, אם נרשם שוב. היתרים לא קיבלנו אבל, כאמור, אמא פוטרה עוד פעם. היא דווקא מצאה עבודה בבוקרשט בזכות חבר שהיה בתפקיד בכיר במפעל שהתעסק בעיקר בניקוי יבש אבל גם בעוד כמה עיסוקים צדדיים. שם היא עבדה עד שסוף, סוף נודע לנו שבקרוב נוכל להגר. כמובן זה לא היה ממש בקרוב אבל בכל זאת. ביוני 1972 נחתנו בנתב"ג עם כל המשפחות להוציא את אחי, אנדי -נשוי טרי - שהגיע רק אחרי כמה חודשים.
מכאן הדברים ידועים. שנינו עבדנו, פרחנו, גידלנו את הילדים, חיתנו אות םמצוין ובשעה טובה בשנת 1991 נולדה לנו הנכדה הראשונה נעם שעכשיו ממש נייתה בוגרת ובעלת זכות בחירה. נולדו עוד נכדים מתוקים לשימחת הוריהם וסביהם. וכך היגנו לטיול השורשים שהתנהל בצורה מושלמת ונעימה לכולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה